 |
|
שרי אריסון החליטה לעזוב את הארץ כי העליבו אותה, פגעו בה, ירקו עליה. אבל גם אותנו מעליבים, גם בנו פוגעים וגם עלינו יורקים, ובכל זאת אנחנו נשארים כאן. מכתב פתוח לאישה שעזבה.
|
|
| טור אישי • עידו הרטוגזון • יום ה', 25/9/2003, 19:52 |
|
| |
שרי אריסון עוזבת את ישראל ואיתה המיליארדים הרבים שהמשק הישראלי כל־כך זקוק להם כרגע. העזיבה הסודית והמתוקשרת גררה גל של חיפוש אשמים בטרגדיה של מרת אריסון: היש כאן מחדל של רני רהב, דוברה של הגברת אריסון? האם התקשורת התנפלה על אריסון בפזיזות יתר? מה מידת חלקה של שלי יחימוביץ באשמה? ואולי אלו בכלל המתלוננות נגד עופר גלזר על הטרדה מינית? אולי הן אשמות שהעזו לפתוח את הפה נגד אהוב ליבה של אריסון מבלי לחשוב על טובת המדינה?
אבל כישלון של מערכת יחסים הוא בחיים הרבה פעמים לא תוצאה של אשמה קונקרטית. נכון, ניתן למצוא 'אשמים', אפשר לשאול מה היה אילו... ואפשר גם להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקירת עלבונה של שרי אריסון. ובכל זאת, אולי כישלון מערכת היחסים הזו בין שרי אריסון למדינת ישראל ואזרחיה נוגע במשהו בסיסי הרבה יותר במהותם של שני הצדדים?
שרי אריסון הגיעה לארץ מארה"ב עם הרגשת שליחות שאין סיבה אמיתית לפקפק בה. עובדה! היא תרמה תרומות, יזמה התארגנויות והקימה את עמותת הניו־אייג' 'מהות החיים' שמטרתה לקדם את הרוחניות בקרב העם היושב בציון. המסר של העמותה הוא בקצרה שעל מנת שהמדינה והעם הישראלים ימצאו את השלום שלהם, צריך כל אדם להתחיל מהשלווה והשלום הפנימיים שלו.
מילים יפות, אבל החברה הישראלית היא כידוע אחד הצרכנים החשדנים יותר של אידאולוגיות חדשות, במיוחד כשהן מנוסחות בצורה נאיבית כל־כך. שרי אריסון רתמה משרד פרסום בהקצבה של מיליון דולר לטובת המשימה הגרנדיוזית שלקחה על עצמה, אבל לפני שהצליחה להשפיע על עם ישראל את השלווה המיוחלת הוציא אותה זה משלוותה היקרה שנקנתה ברוב עמל. מקורבים לאריסון אמרו בעיתונות בימים האחרונים שאריסון היא 'פד־אפ' מישראל, כלומר ישראל יצאה לה מכל החורים. עוד אריסון: 'זוהי ארץ אוכלת יושביה'.
ראוי להתעכב על המשפט הזה של אריסון כי נדמה שהוא מספר את הסיפור כולו בקצרה. הפסוק "ארץ אוכלת יושביה היא" מופיע בפסוק ל"ב של פרק י"ג בבמדבר. הדוברים במקרה זה הם המרגלים המוציאים דיבת הארץ רעה. כמו המרגלים בזמנם, כך אריסון היום ממהרת להתייאש מהארץ. האם המרגלים ניסו באמת לחיות בארץ לפני שהוציאו דיבתה? כך גם המיליארדרית אריסון שהגיעה לארץ מעולם השפע האמריקני. אריסון לא באמת ניסתה להיישיר פנים ולהבין את המקום שאליו הגיעה, את הדינמיקה שלו ואת חוקיו - להקשיב לדופק של המדינה. במקום זה היא הביאה איתה אידאולוגיות ניו־אייג' זרות שאיתן ביקשה לרפא את הנוירוזות הישראליות.
אבל הנוירוזות הישראליות עמוקות יותר מפילוסופיות האינסטנט שמגיעות לארץ מדי ערב ובוקר. כשהגברת האמידה נוכחה שהישראלים מסרבים להגיע לשקט הנפשי המיוחל, ויותר מכך אף מטיחים בה האשמות, זה הספיק לה והיא עזבה חזרה לביתה בארה"ב.
נכון, גברת אריסון. קשה לקבל אוזן קשבת במדינה הזאת. קשה לגרום לאנשים פה להרגע ולחשוב לשניה. נכון, המדינה הזאת מתנהגת כמו אידיוטית. ונכון, אנשים פה הרבה פעמים כפויי טובה. ומצד שני הם גם ראויים לכבוד, כי יש להם סיבה להתנהג ככה. וגם אם אין להם סיבה, מגיע להם כבוד כי הם סובלים כל־כך, וכי הם נושאים בנטל המצב.
כי גם אם יש לך הרבה כסף והרבה כוונות טובות, עדיין צריך לתת קצת כבוד לאנשים שחיים פה את החיים הקשים ושלא יכולים לקחת את הרגליים שלהם ולעוף כשמתחשק להם. וכשאת עשית את זה ברגע שהיה לך קצת קשה פה, ברגע שהמקום הזה נראה לך כמו ביצה, את פגעת במי שכן רצה לתת לך הזדמנות להוכיח את עצמך, כי הוכחת שהמקום הזה הוא אכן רק תחנת ביניים בשבילך.
מרת אריסון, את אמרת שאת ציונית וזה יפה מאוד. אבל להיות ציוני בחו"ל זה דבר אחד ולהיות ציוני בארץ דבר אחר קשה כפליים. קל לגייס תרומות למדינה ולדבר למענה - קשה לחיות בה, לעשות בשבילה, לחטוף יריקה בפנים כל יום ועדיין להמשיך. ובכל זאת הרבה אנשים קטנים עושים את זה פה במדינה הזאת, וזו ציונות אמיתית.
ויש עוד משהו. אולי זה נשמע מוזר לכתוב שאריסון לא באמת ניסתה להקשיב לדופק של המדינה. היא הרי השקיעה כל־כך הרבה במדינה הזו, ועל זאת איש לא יערער. אבל יש הבדל בין להשקיע במשהו כאילו זה פרוייקט חדש במרינה, לבין לפתוח את הנשמה לנשמה אחרת. והנשמה של ישראל היא מקום מוזר. היא מקום שיש בו מצד אחד הרבה כיעור, גסות ועצב. ומצד שני היא גם מקום של הרבה חברות, פתיחות, אהבה עזה לחיים וכן - אופטימיות - למרות כל הצרות הצרורות. הפזיזות של אריסון לראות בכמה כתבות עויינות את הסיבה לעזוב את המקום הזה גורמת לי לחשוב שהיא לא באמת ישבה על הדופק הישראלי, או אם תרצו - היא לא הייתה בראש הנכון. כי אם היא הייתה בראש הנכון, היא הייתה יודעת ש... נו... ככה פשוט הארץ שלנו, לטוב ולרע, וזה מה שהופך אותה למה שהיא. אולי לכמה אנשים זה נורא, אבל מבחינת מי שאוהב אותה יש בזה הרבה קסם שהוא לא יחליף במהירות.
ואולי אפשר להבין קצת יותר את הטרגדיה של אריסון במחשבה על יום ההולדת ה-80 של שמעון פרס השבוע. הרי גם פרס הוא מישהו שבחו"ל פורשים בפניו שטיחים אדומים ובארץ יורקים עליו בשוק ומכפישים את שמו. מי כמו פרס מכיר את ההתחככות בשועי עולם לטובת המדינה, וכפיות הטובה הנוראית שמצפה למחרת בחזרה לזירת הפוליטיקה המקומית.
גם פרס וגם אריסון ניסו למצוא לציבור הישראלי משהו חדש - תרופת פלא למצבו המתסכל. אחד ניסה למכור את המזרח התיכון החדש והשניה את הישראלי החדש של העידן החדש. אבל באופן יהודי כמעט מגלה העם הזה סלידה לגאולות אינסטנט. ניתן לומר לזכותו של פרס שלמרות ההשפלות הרבות שספג בקריירה שלו, לא הפסיק לפעול למען מה שהאמין בו ולמען ארצו. המהירות שבה החליטה שרי אריסון לחסל עסקיה בארץ ולהשאיר אותנו להרקב לנפשנו מוכיחה שהייתה מבחינתנו רק עוד משיח שקר נוסף.
ובכל זאת, שרי, אנחנו נחזיק מעמד. יש לנו מספיק צרות ומספיק שערוריות ואנחנו מבטיחים לך שתוך כמה שבועות אנשים כבר יישכחו שבכלל אי פעם היית פה. ככה זה פה - ארץ אוכלת יושביה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש