 |
|
הטלוויזיה היא החומר הממכר הנפוץ ביותר בעולם, וההשפעות שלה ניכרות לא רק על המכורים לה, אלא על החברה כולה.
|
|
| תקשורת • דובי קננגיסר • שבת, 13/9/2003, 9:40 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: באדיבות morgueFile) |
|
כשעלה הסקר האחרון באייל, ששאל כמה שעות אנו מקדישים בחודש לצפייה בטלוויזיה, לא הקדשתי לו יותר מדי מחשבה. 5-10 שעות נשמע לי אומדן סביר, אז בזה בחרתי. רק אחר־כך ניסיתי לעשות חשבון. עד מהרה התחוור לי שרק עם תוכניות החדשות אני כבר עובד את ה-10 שעות בחודש. ואחרי שסיימתי לצפות בשתיקת א. שרון ובניו, צפיתי באדיקות גם בבחירת שרון א. ובניה, וגם איזה גרייניק ואלתרמן או שניים, וגם כמה שי ודרור, ואיזה מאחורי החדשות כשיצא, ואחד המופע המרכזי, כשחשבתי בטעות שכדאי לתת להם צ'אנס, וכמה דברים ב-AXN כי הייתי צריך לאוורר את המוח, וכמה שעות טובות של לוגי, כי זה ערוץ חמוד ועוד ועוד ועוד. אם ירדתי מה-30 שעות, אני אופתע.
זה לא שהגילוי הזה מחריד אותי בפני עצמו. בילדותי הייתי מגיע ל-30 שעות צפייה בפחות משבוע. מה שהפתיע אותי היה שלא הייתי מודע לכמות שעות הטלוויזיה הזו שאני סוחב איתי. הייתי בטוח שדי נגמלתי מהטלוויזיה. היו חודשים שלא הייתי מדליק את המכשיר הזה בכלל, אלא אם היה פיגוע. ועכשיו פתאום אני מגלה שחזרתי לסורי במלוא המרץ. האם אני מכור לטלוויזיה?
כשישבתי אצל חברים לפני כמה ימים, הטלוויזיה שלהם הייתה דלוקה. לא משהו מעניין - סתם כדי להעסיק את הזאטוט שהסתובב להם בין הרגליים. פטמת הזכוכית, חבר אחר שלי נהג פעם לכנות את מקלט הטלוויזיה. הם שמו את אחד הסרטים הללו שמיועדים ל"פיתוח יכולות קוגניטיביות" אצל ילדים על־ידי מוזיקה קלאסית ותמונות משעממות עד כדי קריזה של צעצועים זזים. הילד הפסיק לגעות וישב מרותק למסך, מה שאפשר לנו לשוחח בשקט. מה שנחרדתי לגלות הוא שכל כמה שניות העיניים שלי נמשכו בעל־כורחי אל המסך המרצד, והייתי צריך להתיק אותן ממנו בכוח. האדם שמולי היה מדבר אלי, ועיני נדדו, לגמרי בעצמן, אל התמונות הנעות. כשראיתי שהילד נרדם בין כה וכה, ביקשתי לכבות את הטלוויזיה. רק אז הצלחתי להתרכז בשיחה - וגם כך, מפעם לפעם הגנבתי מבט נוגה לעבר המסך המושחר.
יומיים אחרי הפיגוע ברחוב עמק הרפאים, שלגמרי במקרה שם נמצא גם המשרד בו אני עובד, הלכתי במורד הרחוב וראיתי, מהצד השני של הכביש, צוות צילום. המצלמה הייתה מכוונת לכיווני הכללי, ועיני נדבקו לעדשה. המשכתי ללכת ישר, אבל ראשי פנה יותר ויותר לאחור, צעדי הולכים ומאיטים, עד אשר לא נותרה לי ברירה ונאלצתי לסובב את ראשי חזרה - בדיוק בזמן כדי להתחמק מעץ זריז שחישב להתנגש בי. המצלמה היא הדבר השני הכי מהפנט בעולם, אחרי הטלוויזיה.
אינני מדבר רק על אותם חוליגנים הנוהגים להתקבץ מאחורי כתבי החדשות המסכנים ולנפנף ביד האחת בעוד שבידם השניה הם מצלצלים בסלולרי למכר עלום כדי שיבוא לראות אותם בטלוויזיה. גם אנשים רגילים לחלוטין מתקשים לחלוף ליד מצלמה בלי להישיר אליה מבט ולחשוב מי, אם בכלל, יזהה אותם על המרקע. חרדים נוהגים להסתיר אין פניהם בכובע כאשר מצלמים אותם. לא, אני מנחש, משום שהם חוששים שפרצופם ילכד בעדשה, אלא כדי להלחם ביצר הרע הדוחק בהם להביט הישר למצלמה, ולהיות שותפים לחטא.
הטלוויזיה, די מיותר לציין, שינתה את פני העולם. היא שינתה את הרגלי הפנאי שלנו, היא שינתה את פני הפוליטיקאים שלנו, היא הפכה את הסיבתיות בין חשיבותו של אדם לבין הפרסום לו הוא זוכה. הוידאו הרג את כוכב הרדיו, וגם עוד כמה דברים בדרך.
לטלוויזיה יש מקום מרכזי באמונה של אנשים שהם מבינים הכל. כל אדם יכול לראות תוכנית בערוץ 8, ולחשוב שעכשיו הוא משכיל. כל אדם יכול לראות את החדשות ולחשוב שעכשיו הוא מעורב. כל אחד יכול לראות את רינו צרור ולחשוב שעכשיו הוא בעל מודעות חברתית. כל אחד יכול לראות תוכניות אוכל ולחשוב שעכשיו הוא יודע לבשל. הקריאה, הדיון, ההשתתפות, ההתנסות - כל אלו נדחקים לקרן פינה. הפעילויות הללו דורשות יותר מדי זמן, יותר מדי מאמץ, מכדי שהאדם הרגיל, העובד, קשה היום, יוכל לעסוק בהן. ומצד שני - אותו אדם לא רוצה לוותר על עולם הידע הרחב שהוא יודע שיש שם בחוץ. אז הוא רואה טלוויזיה, ובמקום לדעת שהוא לא יודע, עכשיו הוא חושב, בטעות, שהוא כן.
(צילום אילוסטרציה: באדיבות מייקל קונורס)
יש אנשים שרואים בטלוויזיה שורש כל רע בעולם. היא לא. שורש כל רע היא העצלות האנושית, גבהות הלב, הבורות והאטימות. הטלוויזיה היא בסך הכל כלי בידי כל אלו.
קחי אותי
אפשר להגיד הרבה דברים על "קחי אותי שרון", מיזם ה"מציאות" של קשת, אבל מה שלא יאמרו, העובדה היא שאמרו את זה. "קחי אותי שרון" היא אולי לא תוכנית אינטליגנטית, והיא בטח לא מציאות, אבל היא טלוויזיה מצויינת, מותחת, סקסית ומדרבנת את הצופים להיות מעורבים רגשית ומעשית. גם "כוכב נולד" יוצרת מעורבות רגשית ומעשית אצל הצופים, אבל בעוד שב"כוכב נולד" אפשר היה לדבר על איכות אובייקטיבית כלשהי כמדד למתמודדים, ועל הגיון כלשהו בהשתתפותם הפעילה של הצופים מהבית, הרי שב"קחי אותי" אין שום איכות אובייקטיבית, ואין שום הגיון בהשתתפות פעילה של הצופים. שרון היא אישה עם טעם משלה, יש להניח, וכל גלגלי ההצלה שהקהל לא יזרוק לחביביו לא ישנו את העובדה שמועמד זה וזה לא ממש תואם לטעם הזה. אפשר להתווכח אם לשירי יש מנעד רחב יותר מאשר לנינט או אם שי מרעיד את קולו יפה יותר משירי, אבל על מה כבר אפשר להתווכח בין גדי ליואב או בין טל לרודריגו?
כך קורה שכמות נכבדה של צופי טלוויזיה שפויים בדעתם הופכים למשך שיחת סלון שלמה לדודות מתקרצצות שמתווכחות על זה שמחזר א' גבוה מדי, אבל מחזר ב' מלוקק, מחזר ג' צעיר מדי ואילו מחזר ד' הוא חלאה שעובד במס הכנסה, כך שטוב לא יכול לצאת מזה. ובסוף בסוף, רגע לפני שנחזור להיות אנשים רגילים ולא דודות דקדקניות, בטח עוד נספיק להפטיר "נו, מתי תתחתנו כבר?"
קבלת החלטות
ואם כבר בענייני טלוויזיה, לאחרונה מתרוצצת על מסכינו פרסומת חדשה של החברה שפעם קראו לה פשוט "בזק", אבל כיום קוראת לעצמה, משום מה, "B בזק". מה בפרסומת? הספרות שעל הטלפון שרות לנו ומעודדות אותנו להעביד אותן בפרך. וכל זה למה? כי "בבזק שם החליטו לשנות ולהוזיל". החליטו? בזק נלחמה בציפורניים נגד ההוזלה שנכפתה עליה על־ידי משרד התקשורת, והצליחה עוד לגרד העלאה של דמי השימוש הקבועים כפיצוי על הפגיעה בה. אז נכון שבזק צריכה לעשות מה שאפשר כדי לקדם את האינטרסים שלה, אבל לשקר לצופים שבכל מקרה יודעים מה קרה שם באמת, זה סתם מרגיז.
|
קישורים
הסקר האחרון - כמה שעות צפית בטלוויזיה במהלך אוגוסט?
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש