|
פסיקת בית המשפט העליון האוסרת הכאת ילד לשם ענישה, נתנה סייג אחד חשוב לאיסור הזה, ובכך הפכה אותה מ''סתם'' פסיקה הומנית, לפסיקה חכמה באמת, שיש לברך עליה ולחנך לאורה.
|
|
חברה וכלכלה • חמוטל לוין • יום א', 30/1/2000, 21:11 |
|
| |
שופטי בית המשפט העליון קבעו בשבוע שעבר כי הורה המכה את ילדו לשם "ענישה חינוכית", יואשם בהתעללות. השופטים הוציאו מהכלל הזה שימוש סביר בכוח, שנועד למנוע נזק לילד. מרגע פרסום הידיעה, מיהרו כל החשודים הרגילים לשבח את הפסיקה. בעיתונים צויין כי מדובר בפסיקה מהמתקדמות בעולם, והלב התרחב מגודל הגאווה הלאומית. בית המשפט העליון של כ־ו-ל־ם הוציא אותנו הומניים יותר משוודיה, מתקדמים יותר מבריטניה, ורחומים יותר מהולנד. הללויה.
ובעצם, למה לא להתגאות? מדובר בפסיקה נכונה והוגנת, המשרתת את הצדק הגבוה מכולם - הצדק של הקטנים וחסרי הישע. אם היו גבות שהתרוממו בעקבות החלטת בית המשפט, אני לא ראיתי אותן, וכך גם הכתבים החרוצים בכל העיתונים וערוצי התקשורת. הפעם, במקרה מעט יוצא דופן בשנים האחרונות, זכה בית המשפט לתמיכה מקיר לקיר. ובצדק.
אין אדם מרושע יותר מאדם מבוגר המשתמש בכל כוח גופו הגדול כדי להכות ילד חסר אונים, תוך שימוש בתירוץ הצדקני שמדובר באקט חינוכי, ואין מראה יותר מעורר חמלה ממראה של ילד קטן שממתין, בגוף מכווץ מפחד, למכה הבאה שתנחת עליו, בידיעה שאין, ולא תבוא לו הצלה מצידו של אף אחד, בגלל שהענק המפחיד שמכאיב לו כל־כך, הוא זה שמונה על ידי החוק לטפל בו, לשמור, ולהגן עליו. שופטי בית המשפט העליון שלחו השבוע מסר ברור לאותם הורים "מחנכים": הילד אומנם הוא ילדכם, אבל זכויותיו אינן שלכם לוותר עליהן. זכותו של הילד שלא להיות מוכה ומושפל גוברת על זכותם של הוריו "לחנך" אותו.
צדק מאוד בית המשפט גם בהפרדה שעשה בין "ענישה חינוכית" לבין שימוש סביר בכוח שנועד למנוע מהילד להזיק לעצמו או לזולתו. אבחנה זאת תגן על ההורה המבוהל שברגע האחרון הציל את ילדו הקטן מריצה לכביש, ובחוסר ידיעה מה יוכל לעשות כדי למנוע מקרה נוסף בעתיד, סטר לו, ובכך חרט בזכרונו לתמיד את העובדה כי ריצה חסרת זהירות לכביש שווה כאב. אותו דבר נכון גם לגבי האם שברגע האחרון הצילה את ילדה התינוק מהטבעה משעשעת באמבטיה בידי אחיו הגדול, ולגבי ההורים שצופים חסרי אונים בילד שמכניס, בפעם המאה, מסרגה לתוך שקע חשמל, חרף לכל ההסברים וההתראות. כל ההורים האלה, הורים אוהבים שיעשו כל דבר שביכולתם כדי להגן על ילדיהם מפגיעה, הגיעו, ומגיעים מדי יום, למסקנה שלפעמים כאב קטן וטראומטי מידיהם, ימנע בעתיד כאב ופגיעה גדולים בהרבה, ולפעמים בלתי הפיכים, מהילד.
בפסיקה אחת הצליח בית המשפט להפריד בין אותם הורים לבין הורים חמומי ראש, טיפשים ומרושעים מרוב זעם, שחובטים באכזריות בילד קטן וחלש בגלל ציון גרוע, או אגרטל שבור. באותה החלטה גם נתן בית המשפט לגיטימציה להורים מודאגים להשתמש, בחוסר אפשרות אחרת, בכוח סביר כדי להגן על ילדיהם, ואפשר לקוות, פטר אותנו מעונשם של אותם צדקנים שאינם מסוגלים להבין ולעשות את ההפרדה בין שני הסוגים.
כי, וכדאי להודות בזה, לפעמים אין ברירה. אותם מגיני זכויות הילד שאהבתם (הכנה והאמיתית, בזה אין לי ספק) לילדים מעבירה אותם לפעמים על דעתם, שוכחים שלפעמים האהבה הורגת. "אסור, ולא צריך להרביץ" הם אומרים לנו. "ילד מבין כשמסבירים לו". באמת? ילד בן שלוש מבין כשמסבירים לו שאסור לרוץ לכביש, אין ספק. הבעיה שלרוב הוא צריך לשמוע את ההסבר כמה וכמה פעמים לפני שהוא מבין. ומה נעשה אם ההסבר לא הספיק לשכנע אותו בפעם הראשונה, והשניה, ואפילו השלישית? נחכה, הורים הומניים שכמונו, עד להזדמנות הרביעית שבה נמצא את הילד רץ בחוסר זהירות אל הכביש המסקרן? ומה אם באותה פעם, בדיוק הפעם שבה הוא היה מבין אותנו סוף־סוף, דווקא אז לא נספיק לעצור אותו מהתפרצות לכביש? ומה אם דווקא אז תגיע המכונית ההיא, זו שמככבת בסיוטיו של כל הורה? ננחם את עצמנו כל החיים בעובדה שכהורים הומניים ואוהבים נמנענו מאותה סטירה יחידה, שהיתה יוצרת פחד, וטראומה קטנה, ומצילה חיים? אלפי הורים עומדים בכל יום מול הדילמה הזאת, ורובם, יש לשער, בוחרים בפיתרון המכאיב. הם נושכים שפתיים, ובפעם הראשונה, ובדרך כלל גם האחרונה בחייהם, מכאיבים לילד שלהם. כדי להגן עליו. ותאמינו לי, להם זה כואב יותר. אין שום קשר בין אותם הורים לבין ההורים אליהם התייחסה הפסיקה, וככל שהתגלתה בה אהבת ילדים אמיתית, אפשר, וצודק, לשבח אותה גם על אהבת ההורים שנמצאת בה.
|
|
|