כיסוי תרבותי על מקורה הטבעי של המיניות
הזהות המינית והעצמיות המופרדת של כל אחת ואחד מאיתנו, עומדת כנגד שאר בני מיננו, ולעומת הטבע המאיים. לפי פאגליה, שורש הזהות הזו טמון באדם הקמאי, הראשוני, באותה אם גדולה מחייה־ממיתה שהגבר מנסה להשתחרר ממנה דרך השגים פיסיים ורציונליים. את הזהויות הללו חצב מבטו של הזכר מתוך הטבע ההיולי, האמבי, חסר הצורה והמנוחה. המיניות באה מהטבע, מהביולוגיה, ואיננו יכולים להתעלם מהטבע, הסובב אותנו ללא הפסק. אין בכוח שכבות התחכום הסמלי והמופשט שהעמיס האדם על הטבע להעלים את המקור הקמאי.
המלה "פרצוף" התגלגלה לעברית מן המלה היוונית "פרסונה", דבר שאולי יכול לקשר בין המסכה המינית, מופע הזהות המינית שלנו, לבין רעיונות המצויים בתורת הפרצופים המיסטית של הקבלה. הקבלה רוויה בדימויים ארוטיים בוטים, ובהם, למשל, "הזיווג הקדוש", רעיון מרכזי של תורת הסוד. זוהי תורה שהתגלגה ליהדות מאשור הקדומה, המתארת את האיחוד בין הקב"ה לשכינה במושגים של יחסים בין בעל ואישה. בתפיסה זו יש שני מופעים אלוהיים, שהם למעשה פרסונות או פרצופים של האלוהות העליונה, זכר ונקבה, המזדווגים על מנת לברוא או לקיים עולם. בעיני היהודים המחזיקים בתורה זו נתפסת הזדווגות יום השישי שלהם כמקבילה לזיווג השמימי שנערך בין הקב"ה לשכינה כל ערב שבת, כלומר, יש כאן כיסוי תרבותי על העובדה שמקור המיניות הוא בטבע - אקט ההזדווגות הארצי של הזוג הדתי מוצג כחיקוי של תהליך שמימי.
פולחני טבע עתיקים שאליבא דפאגליה היו קרובים יותר להתרחשות הקמאית־טבעית, העלו מעטה תרבותי שמכסה עליהם. לטקסים כמו "ברית המילה" היהודית, "מילת הלב" התנ"כית או "מילת הרוח" הנוצרית, היה מקור פגאני שבשעתו ביטא התמזגות עם הטבע. כאלה היו הפולחנים שהתקיימו ביוון העתיקה ובמצרים הקדומה או בדרום אמריקה. בשיאו של פולחן דיוניסוס היו המשתתפים קורעים לגזרים אברי חיות ואנשים, ואז באורגיה של אכילת בשר אדם נא, התמזגו המשתתפים עם הטבע ועם האלוהות. בדומה לכך, מספרת המיתולוגיה המצרית על האלה אוזיריס שאספה את אבריו של אחיה איזיס המפוזרים בעולם. זהו פולחן של התמזגות, שסופו ביטול הזהות העצמית וחזרה למקור הרוחש, חסר הפרצוף והזהות של הטבע. אפשר לראות את השפעת הפולחנים הללו על התרבות היהודו־נוצרית, למשל בדברי הברית החדשה: "מקודשים אנחנו על ידי הקרבת גופתו של ישוע המשיח פעם אחת ולתמיד" - בכנסייה הכומר מחלק למאמינים לחם ויין קודש: הגוף והדם. כמו כן, אפשר, אולי, לראות המשך לפולחן אורגיאסטי זה בקידוש של שבת, בו בוצעים חלה ומקדשים על היין.
תהליך דומה של מעבר להפשטה ולהתרחקות מהטבע והגוף ניתן לראות גם בדוגמא הבאה: פולחן ביטול העצמיות, הוביל את השמאנים הקדומים למעשי הטלת מום עצמי וסירוס עצמי בשיאו של טקס אקסטטי של ביטול העצמיות והתמזגות עם אלוהות הטבע (פרושה המילולי של "אקסטזה" הוא "לצאת מחוץ לעצמי"). מאוחר יותר התגלגל פולחן ההשחתה הגופנית מימי השמאנים ודיוניסוס אל טכס ברית מילת הבשר היהודי ומשם, להפשטה מזוככת בפרישות מינית מוחלטת של הכמורה הקתולית או ל"ברית המילה של הרוח" בטכס הטבילה.
אוטוארוטיות וגילוי עריות במיתוסי בריאה
הכח המיני והצורך ברביה קדומים וחזקים יותר מהאיסורים המיניים הקיימים בקודים המוסריים שפתחה התרבות במהלך הדורות. במיתוס אנו מגלים כי האלים בכבודם ובעצמם בוראים את העולם באקטים מיניים מפורשים, ובהם גילויי מיניות כמו אוטוארוטיות וגילוי־עריות, הנתפסים כחטא במוסר המאוחר יותר.
אוטוארוטיות (גרוי עצמי) הוא רעיון מרכזי בספרה של פאגליה. זהו מוטיב של נזירות (ו' שרוקה) אשר מגרה את עצמה, נרקסיסטיות מינית מאוננת שאדישה לסובב אותה ואינה תלויה בו, המונעת מכוחו של טבע עיוור נטול מוסר. מיתוס מצרי קדום מספר שהעולם נברא על ידי האל חפרע (Khepera) במעשה אוננות: "במעשה התייחדות עם ידי שפכתי זרע לתוך פי". לפי ההיגיון, הדרך היחידה שבה אל בודד יכול לברוא יקום היא אך ורק מתוך עצמו. וכך מספרת גם המיתולוגיה היוונית על זאוס, המפרה את עצמו, כמין אל הרמפרודיטי שיש לו תכונות זכריות ונקביות.
האל המצרי חפרע יוצג כחיפושית
פאגליה מראה כיצד מעשי בריאה באים בעקבות גילוי עריות בממדים קוסמיים. אב אנדרוגוני או הורה ממין זכר (ביוונית קורוטרופוס), בורא לעצמו בן ובת, כמו הרמס, שעל פי הפסל היווני פרקסיטלס, גידל לבדו את דיוניסוס התינוק.
באורח דומה אני יכול לראות כיצד בניו של האל יהוה, האח והאחות, מגלים את מיניותם דווקא בעידודו של האב. האל שלח נחש שחדר לנשמתם ולגופם והשחית אותם. הנחש, כיאה ביהדות, מהפנט את קרבנותיו בעזרת "קסם המילה" ("fascination", מילה שמשמעותה המקורית הוא "שימוש במילים רעות"). על יסוד זה כתב רש"י "מתחילת בריאתו היה זכר ונקבה זכר מצד זה ונקבה מצד זה", זהו תאור של אנדרוגינוס המזדווג עם עצמו.
גילוי העריות נמשך גם בדור שני, בין צאצאי אדם וחווה. "חסד הוא זה שקין נשא את אחותו" מספר המדרש, וטוען שלמעשה אחותו של קין "ראויה היתה לו לאדם הראשון", היינו לאביה מולידה. אין אלה יחסי מין אלא כוחו העיוור של הטבע חסר המוסר הנדחף לפריה ורביה.
אנו רואים אפוא שהכח המיני, הצורך ברביה, קדום וחזק מהקוד המוסרי או מציוויו של האל. מושגי אח ואחות לא קיימים בבסיס הקמאי של הטבע, והתרבות מנסה להשתלט על הטבע באמצעות חוקי עריות וחוקי נישואים. לא לחינם כוללת היהדות את האיסור על העריות בשלושת האיסורים החמורים הנושאים עונש מוות. את הקדימות הבראשיתית של המין לצורך רביה, על פני שכבת העריות הדקה בה מתכסה התורה והתרבות, הראה המלחין ריכארד ואגנר כשזיווג את התאומים זיגמונד וזיגלינדה, כדי שיולידו את מושיע היקום, זיגפריד:
האם אתה הוא זה זיגמונד
אשר אני רואה לפני?
אני זיגלינדה
אשר ייחלה אליך
אחותך שלך
היבט אחר שניתן למצוא במיתוסי בריאה הוא שהרביה מתחוללת לרוב בתוך מהות נוזלית, בתוך מים, רפש וריר צמיגי. כך ניתפסת הרביה בטבע, וכך היא מופיעה במיתולוגיה ובאמנות. לכן דגים ומאכלי ים מסמלים פריון ורביה, צדפות ריריות המדיפות ריח ים הן אפרודיזיאק המזכיר במרקמו וריחו את הפות הלח. בוטיצ'לי צייר את ונוס נולדת מתוך צדף בים. אני מוצא קשר כזה גם אצל מחברי התלמוד, שכתבו "מן הרקק נבראו מן המים נבראו", ובתפיסות סוד קבליסטיות הרואות את היקום כמערכת סגורה של יובלים ומפלי מים.
היבט זה מביא אותי להציע לקרוא את סיפור האירוע ההמכונן של התודעה הלאומית היהודית, יציאת מצרים, כסיפור של בריאה מטבע מיתולוגי. האומה העברית נולדת מתוך הרחם הנוזלי של האם הגדולה שמפסקת רגליה בים סוף. ואגב כך, בעת ובעונה אחת, אותה אמא־טבע ממיתה את הרודפים בתוך מעיה הנוזליים. לאם הא־מוסרית שלום. התינוקות נזקקים לטיפול נפשי.
יחסים גבריים
פאגליה מנתחת את דמותו של הקדוש סבסטיאן כפי שהוא מופיע בציורו של בוטיצ'לי. לפנינו נער יפהפה, בעל יופי נשי: שערות מתולתלות גולשות וחזהו שקוע כשל נער מתבגר, מה שמוסיף לו סממן פדופילי. סבסטיאן הקדוש ניצב בתנוחה מפתה, מינית בעליל, צווארו הלבן כשל ברבור מוטה על צידו ורגלו כפופה מעט בברך - הוא מזכיר נערה בתולה. גופו של סבסטיאן מפולח בחיצים, שאותם רואה פאגליה כחדירה פאלית, הומוסקסואלית, של גבריות מקנאת.
דוד הגיבור, דמות של יפהפה דו־מיני המסוגר בתוך עצמו, מופיע אצל הפסל דונאטלו שראה אותו באורח הדומה לתאור החושני שאני קורא בתנ"ך: "(ושאול) בביתו וחניתו בידו ודוד מנגן ביד". הנגינה והנבל מסמלים פעילות נשית, ועל אופן האזנתו של שאול אין מה להוסיף. כך עולה דמות דו־מינית מרוכזת בעצמה, המשלבת כוח ורציונליות זכרית עם יופי אדמוני נשי, דוד שנשים וגברים התאהבו בו.
פאגליה קושרת את היופי למושג השלטון. השליט הוא היפה, החזק, וכמובן, העליון, שהרי הזכרות הזקופה מצביעה אל על. השליט היפה הוא גם זה שלא ניתן להתקרב אליו, בלתי מושג, דבר המבוטא באמצעות היררכיה של מיניות וארוס. גם דמותו של ישו מופיעה בציורים רבים כנער דו־מיני יפהפה ומרוחק, בלתי מושג. היופי, אומרת פאגליה, הוא השלב הראשון בדרך אל האלוהים, אולם זה אומר שהוא גם השלב האחרון בדרך לעזיבת האל. האם מכאן נובע האיסור על עשית פסל ומסיכה?
האפשר למצוא רמזים הומוסקסואליים במפגשו של משה עם האלוהים? משה מבקש מהאל "הראני נא כבודך," וכבודו של הזכר הרי הוא האיבר הזקור, בדומה ללולב אותו הגבר מנענע בקידמת גופו, לכן מעניין לקרוא שהאל בוחר דווקא להראות למשה את אחוריו. כשאני מוסיף את הפרשנות למפגש בין האל למשה האומרת, "וראית את אחורי מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר תפילין," אני מגיע למסקנה שיונה וולך לא טעתה כשחשפה את האלמנטים הסאדומזוכיסטיים שבתפילין ובתפילה:
הנח גם אתה את התפילין עבורי
כרוך אותם על ידי
בכל מקום גרה אותי
עלף אותי בתחושות
העבר אותם על הדגדגן שלי
קשור את ידי ורגלי
מימין: "סבסטיאן הקדוש" מאת בוטיצ'לי
משמאל: "דויד" מאת דונטלו
מיסתורי הפרגוד
פאגליה מראה כיצד מיחדים מקום מופרד ומוסתר שמקודש להתיחדות המינית, מעין לישכת התייחדות. לדוגמה, המשורר האנגלי וויליאם בלייק כתב שאבר המין הזכרי הוא "כהן גדול נפוח מחשיבות", שבעזרת מפתח זהב נכנס לקודש הקודשים, הרי הוא סוד מיסתורי הוואגינה.
תאורים אלו מחזירים אותי ל"זיווג הקדוש" עליו כותב ספר הזוהר. הכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, ביום המיוחד הוא חודר למקום המובדל, במטרה לממש את המשגל הקדוש. כדי לבתק מחדש את בתולי השכינה יש להסיר ראשית כל את הפרוכת - זו המושווית בפרשנות לשדיים וניראית כמותם - ואז לחדור לפות, היא הלישכה, שמצופה מבפנים בזהב, סמל לסגירות וחביון. או אז מזדווגת השכינה עם הקב"ה: "בחצות הלילה נכנסת השכינה לקדש הקדשים זועקת ואומרת ערשי ערשי בעלי היה בא אצלי ומשתעשע בין שדי"; כי הרי קודש הקודשים הוא "חדר המיטות". אני חייב להעיר שאל לנו להתפלא על כך שהקב"ה שוכב עם השכינה משום שלמעשה זו דרך הטבע לרביה. אך, במסגרת המאבק בטבע שקדה הדת להצניע זאת - כפי שכותב הרמב"ם: "עניני המשגל ראוי להסתירם".
להבנתי בעלי המדרש חתמו בפנינו את שיר השירים והפכו אותו לאלגוריה על יחסי המאמינים ואלוהים כדי לנטרל את הטעם הארוטי החריף בו שרוי הספר, אבל הדימוי המפתה של השושנה האדמונית בין החוחים איננו אלא הפות בין שערות הערווה - קפלים אדמדמים וריחניים, המסתירים בחובם את סוד הבריאה והעונג. גם הסיפור המדרשי רווי המיניות על מלך שהציץ לפרדס והשיב רוחו בשושן של ורד נושא בחובו טעם זהה. הדת ניסתה לדכא ולהסתיר את הנועזות המינית ואת ההכרה החושנית תחת איסורים חמורים, ולכן פסק התלמוד שלימוד עריות, בדומה ללימוד סודות היקום והאלוהות מוגבל אך ורק לחכמים שבחכמים.
פגאליה רואה קשר בין מיקום אברי המין בגוף ובין האופן שבו התפתחה הכרתנו את העולם. אבר המין הנקבי מוסתר, הוא בלתי ידוע, אפל, וכדי לחשוף את אברה על האישה לשכב על גבה או לכרוע מעל הגבר. לגבר, לעומת זאת, איבר זכרות הגלוי לכל ומתנפנף, וזיקפה המצמיחה לזכר מבנה ארכיטקטוני מרשים, המצביע לשמים. פאגליה רואה בכך את שורש הדיבוק הזכרי למרום, לעליון, להתרוממות הרוח (והבשר), לגן־עדן של מעלה. אולם, ההכרה הזו כוסתה על ידי הפטישיזם היהודי שמקדש את המילה. כך מסתבך הרציו הזכרי במבוך של מלים. השכבות העמוקות של התודעה האנושית מכוסות במלבושי מלים שמרחיקות אותה מהביטוי העמוק של הטבע, וכך הועלו על שיר השירים כיסויים תרבותיים בנסיון לעמעם ולהדחיק את הארוטיקה העסיסית והבראשיתית. אני מזכיר שלמרות מאמצי הכיסוי, הפן הארוטי הישיר קיים בטקסט, בדומה לפרשנות שעל פיה יש להסיר מהשכינה את מלבושי העולם הזה, להפשיט אותה, בכדי לזכות בגילוי פניה, קרי: לראותה עירומה.
דוגמא ברורה לכך אני קורא בקטע מצונזר של הבעל שם טוב שכתב כי התפילה איננה אלא משגל: "התפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג יש נענוע כן צריך לנענע עצמו בתפילה". כמובן שהמטרה הסופית היא ההתעלות על צרכי הגוף כדי להגיע לאותו זיווג עם הרוחני. אבל, הזיווג הרוחני לא יכול להתקיים ללא הבסיס הטבעי, האטום, חסר הפניות וההתכוונות, הטבע המיני. לכן אולי בערה חמתם של חוגים דתיים בגרמניה על הצייר היהודי ליליאן שחשף את הפן המיני החבוי בתורה, כשפירסם איורים ארוטיים למקרא.
"אדם וחוה" מאת אפרים משה ליליאן (1874-1925)
פורקן
פאגליה מראה כיצד הדת ניסתה לשווא לתעל את המין היצרי התאוותני לאהבה טהורה, רוחנית. התרבות היהודו־נוצרית ניסתה לשכוח את העובדה שרגשות של אהבה בנויים על בסיס גופני של תאווה מינית. אך הנסיון להטיל רפש וזוהמה במיניות ולדכאה נועד לכישלון - אין מנוס מהטבע.
הדת מטיפה לטיפוח רגשות אהבה לאל (אחד מספרי הרמב"ם נקרא "ספר אהבה"), אך הרגש הזה מוביל בהכרח למין, לארוטיקה. בעולם הפרימיטיבי הקדום, מין היה דת ודת היתה פולחן וטכסיות. התרבות היהודו־נוצרית לא הצליחה לדכא את טכסי הפולחן הטבעיים, המיניים, ואנחנו שרויים בהפרשות הצמיגיות של טבע קדם תרבותי, אשר מופיע בתור נקבת־טבע נוזלית, Hygra Physis, או בראשית ברא מים.
סיפור ששת ימי מלאכת הבריאה מסתיים באביונה הומוצנטרית עם בריאת האדם. הזכר שפנה בעקבות אברו למעלה, בנה לנו תרבות של השתוקקות פועמת, חיל ורעדה לדבר מה נשגב "ועליון". הקוסמוס התרבותי של נפש המאמין רוטט מתשוקה לפורקן ומייחל יום יום לביאת המשיח, לפורקן הסופי שיביא מרגוע. העולם הזה איננו אלא משחק מקדים לביאה הגדולה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש