 |
הסרט "אמריקן ביוטי", זוכה פרס גלובוס הזהב, הופך במהירות ללהיט החורף. מה יש בו בסרט הזה, שתופס את הצופה ומעניק לו את התחושה של חוויה משכרת?
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • שי כהן • שבת, 29/1/2000, 21:54 |
|
 |
|
אמריקן ביוטי, במאי: סם מנדז. עם קווין ספייסי ואנט בנינג.
לחוששים: לא נגלה כאן את סוף הסרט...
אמיתות חדשות או הברקות קיומיות, לא ימצא הצופה בסרט זה. ליתר דיוק, הסרט רובו ככולו עשוי מחומרים שנדושו זה מכבר.
מביך במיוחד הוא חציו הראשון של הסרט, הטוחן עד לעייפה את הקלישאות אודות התפרקות התא המשפחתי, הניכור הגובר, והילכדותו של היחיד במעגל אוטומטי של שגרת־חיים חסרת־טעם.
לצופה נדמה לעיתים, בחלק הראשון של הסרט, כי נקלע לפרק גרוע ואיטי במיוחד של "נשואים פלוס", שירדה ממרקעי הכבלים זה לא מכבר.
הגיבור, לסטר ברנהם (קווין ספייסיק), עייף, חסר סיפוק, ומקלל כל רגע מחייו. הווייתו של הגיבור מוכתבת על־ידי אילוצים קיומיים של הליכה לעבודה שהפכה זה מכבר לפינה מתיאורי התופת של דנטה; טעם גופה ושפתיה של מה שקרוי בשם התואר "אישתו" (אנט בנינג), הינו זכרון מעומעם של בחורה פרועה ומלאת חיים שאבדה בין השנים לתוך דמותה של זו הישנה במיטה לצידו; גופו של הגיבור, שבלא תשומת לב מתאימה רפס עם השנים, מתנגש עם זכרונות מימים עליזים יותר, ימים בהם כיכב בקבוצת ספורט בית־ספרית, ועיקר עיסוקו היה בכיבוש נערות התיכון. דומה שבלא מנת אנחות וטרוניות כלפי כולי עלמה, אין אפשרות לגיבור הסרט להמשיך ולשאת עוד את מטען החיים.
גיבור הסרט אכן מוצא מעט נחמה באוננות סדירה ובהסתכלות רעבתנית בבנות עשרה שזרם נעוריהן מהלך עליו קסמים. (גיבור הסרט משום מה איננו בוחר באופציה הנפוצה יותר של חיפוש ריגושים מיניים בזרועות אהובות (מה שקרוי במילה המאוסה משהו "בגידה"), או בין רגליהן של נערות ליווי (תופעה מגונה כשלעצמה), שמצבו הכספי בהחלט מספיק על מנת לשלם עבור חסדיהן.)
העלילה מקבלת תפנית בעקבות ההכרה ההולכת וגוברת של הגיבור, ואולי של רבים בימינו, אודות החשיבות האמיתית של החיים. ספת המשי המעוצבת, אינה שווה רגע אהבה אחד; יד חמה מנפש קרובה, טובה אלפי מונים מרדיפה מתמדת אחר סמלי סטטוס ומעמד. גיבור הסרט סוחף את הצופים איתו להכרה בעיקר. הטפל, תהא צורתו אשר תהה, הינו רק טפל. האושר אינו מסתתר מבני־האדם. ליתר דיוק, הוא ניבט מכל תמונת עבר הקבורה באלבומים ישנים של ילדה מחייכת, אישה צעירה צוחקת, חיוך נטול זיוף, מבט של תום בעיניים.
ברגע בהיר אחד, מבט בתמונה כזו, הינו הנחמה האמיתית - חזקה עשרות מונים מאורך המכונית, צמחי הגינה, או רדיפת ריגושים עקרים.
גיבור הסרט מגיע למחוזות החמלה, לחום כלפי האנושי, לסלחנות, ולרוך. השמירה על תדמיות מזויפות מושלכת מאחרי הגב, מעשי ההרס העצמי נפסקים. סטוץ קטן של אישתו הנתפסת על ידיו בזמן אמיתי, גורם לו לחיוך של אושר - הנה, בגופה זה של אישתו, יש עדיין נשמה. הגיבור מאושר. לא אושר שוטים, לא אושר מתוך הכחשה. אושר מהפשוט, מראיית החשוב.
דרך הניו־אייג', של חיפוש האני, ההתמקדות בטוב, בחום, בחמלה, בזולת, במודעות עצמית, זוכה בסרט זה להיות האור הגדול המאיר את דרכו של הגיבור בחושך השופינג, באפילת רדיפת הסטטוס והתדמיות, בצלמוות של עיוות הנשמה על מנת להתאים לצפיות החברה.
בנקודה זאת, שונה הסרט מסרטים רבים אחרים שנעשו בנושא הניכור החברתי וההילכדות בחיים חסרי טעם. בעוד סרטים אלו הראו את עומקי הייאוש, והציעו לצופים עוד מנה גדושה ממנו, בנוסח "הבל הבלים..." - סרט זה הינו שיר הלל לעולם חם יותר, קרוב יותר, ניו־אייג'י יותר.
גיבור הסרט מגיע להארה, ומאיר גם את נשמות הצופים בסרט. אלו האחרונים אכן יוצאים מאולם הקולנוע עם מבט מאושר יותר. זהו גם סוד קסמו של הסרט.
מומלץ.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש