|
הצד החיובי היחיד שאפשר למצוא במלחמה הנוכחית, לפחות כפי שהיא מתבטאת כאן אצלנו, הוא בכך שהציבור הישראלי, ברובו, לא רואה ממטר את כל זורי האימה שמנסים להפחיד אותו. אבל זהו, פחות או יותר.
|
|
טור אישי • דובי קננגיסר • יום ו', 21/3/2003, 10:27 |
|
|
|
אם לצטט את הבאבא בובה, "בוש", ברוורס, זה "שוב". שוב אנחנו במלחמת מפרץ. שוב ג'ורג' בוש נגד סדאם. שוב מסכות אב"כ, שוב ניילונים, חדרים אטומים, מרגיע לאומי. אפילו שוב הבאבא בובה.
המלחמה הזו באה בדיוק בזמן - הרי בין כה וכה אנחנו כבר חודשים רבים נשטפים בגל נוסטלגיה בלתי ניתן לכיבוש. אבל הנוסטלגיה הזאת היא נוסטלגיה של אנשים שנולדו בשנות השישים ותחילת שנות השבעים. אנחנו, ילידי תקופת בגין והלאה, לנו לא היה מקום בגלי הנוסטלגיה הללו. כלומר, כן - גם צעירים בגילי הלכו לערבי שירה עם שרה'לה שרון (אלוהים אדירים, למה?), אבל זו הייתה נוסטלגיה מזויפת, נוסטלגיה של מישהו אחר. כשאני מדבר כיום עם בני גילי, יש איזה אושר מסוים בקולם, אושר שנובע מנוסטלגיה אמיתית, אותנטית.
זהו־זה, הבאבא בובה, הזקנים על הספסל, העולם הערב, משה המבודד, דוד שלח אותי, "והכי חשוב: לא להזריק אטרופין. אההההההה!", בסאם עזיז (מה זאת אומרת מי? שגריר עיראק בישראל!), "אני לא אומר שכן, אבל נגיד שכן, ולא, אבל נגיד, בשביל הסבורט, שכן, ואני מדגיש שלא, אבל ככה, בשביל הסבבה, נגיד שכן..." - אלו זכרונות הילדות החזקים ביותר שיש לי. אולי יש בזה משהו עצוב, מכמיר לב, פאתטי אפילו, אבל זה מה יש - מלחמות מגולמות אצל רבים מהישראלים בזכרונות הילדות המשמעותיים ביותר. אז לילידי שנות החמישים היה את ששת הימים, לילידי שנות השישים היה את יום כיפור, לילידי שנות השבעים - שלום הגליל. ולנו, אלו שהיו צעירים מדי כשכבשנו את הבופור? אלו שהמחדל והקונספציה הם חומרים משיעורי ההיסטוריה? מה איתנו? לא מגיעה לנו איזו מלחמונת קטנה? גם אנחנו רוצים להיות שותפים לאתוס הגבורה הלאומי. אבל אי אפשר, אז אנחנו נאחזים במעט שיש - האינתיפאדה היא ממש לא משהו להתגאות בו, אז מלחמת המפרץ והסקאדים, זו מורשת הקרב של הדור שלי.
צאו וראו את הסטודנטים לתואר ראשון, את המשוחררים הטריים מצה"ל, את העובדים הזוטרים, את המלצרים, את באי המועדונים - אצל כולם תראו את הזיק הקטן הזה בעיניים. אושר קטן וחולני של מדינה שמוגדרת על־ידי המלחמות שלה.
אולי זה רק בגלל שאני בירושלים במלחמה הזו, אבל נראה לי שמה שכן השתנה מאז לעכשיו הן רמות ההיסטריה. עושה רושם שלאף אחד לא אכפת מהמלחמה הזו, מעטים בודדים מסתובבים עם המסכות, וגם הם, ברובם, מסתירים אותן בתיקים, בשקיות - שלא ישימו לב שהם מסתובבים איתן.
בואו נאמר את האמת הגלויה: הסיכוי שיפלו כאן טילים הוא זערורי. הסיכוי שאחד מהם לא יהיה קונבנציונלי הוא עוד יותר קטן. אז בשביל מה ימי השידורים השלמים? למה כל העמודים בעיתונים? ערוץ 10, שמפסיד כסף על כל שניה שהוא באוויר, מחזיק בהיכון מסוק שיצלם את מקומות הנפילה של טילים (מה שיאסר עליהם לפרסם עד שדובר צה"ל יגיד שמותר). ערוץ 2 הסתפק במצלמות שפוזרו ברחבי גוש דן (שגם את התמונות שהן תצלמנה לא יוכלו לשדר עד שהערך היחיד שלהן יהיה היסטורי בלבד). כתבים נשלחו לטייל בעיראק וסביבתה. כל הדברים הללו עולים כסף. הרבה כסף. כמויות אדירות של כסף. כסף שאין לעיתונות כיום, בגלל המיתון המתמשך, בגלל הירידה בפרסום. לא רק בישראל זה המצב - מאז קריסת בועת ההיי־טק, עיתונים רבים בכל העולם נאלצו להתמודד עם ירידה דרסטית בהכנסות. עיתונאים כבר מדברים על שאלת היום שאחרי. לא, לא מה יקרה בעיראק אחרי שסדאם יודח, אלא כמה כסף ישאר בקופה אחרי שטף ההוצאות האדיר הזה, שסביר להניח שלא יצדיק את עצמו מבחינה כלכלית בשורה התחתונה.
ומה יוצא לנו מכל הבלאגן? האם נראה רגעים טלוויזיוניים מדהימים? דיווחים מרהיבים מהשטח? משהו? קשה להאמין. העיתונאים כולם מסתכלים על האירועים מעבר לכתפיהם של החיילים האמריקאיים (סליחה, של הקואליציה - כלומר, האמריקאים ועוד שניים וחצי בריטים ואיזה אוסטרלי בשביל המבטא). הסיכוי שנראה משהו שהוא לא תעמולה אמריקאית בטל בשישים. בסופה של המלחמה, אנחנו עלולים לגלות שהקורבנות הגדולים ביותר של המלחמה היו כלי התקשורת, שישארו מרוששים, ואפילו בלי איזה סקופ או פוליצר לרפואה.
ובינתיים יש גם, כמובן, מי שמרוויח: משווקי הניילונים למיניהם כבר העלו את המחירים לרמות מגוחכות (מישהו אמר "מאה שקל"?), בעלי המלונות באילת כבר הזדרזו לבטל מבצעים ולהקפיץ מחירים. חנויות עשה־זאת־בעצמך משווקות מגוון מסננים ומפוחים למקלט. יצרן אחד של חליפות הגנה כבר הרים מסע פרסום (זול) בטלוויזיה. אפילו מסע הפרסום העצמי של ערוץ 2 מנסה לרכב על המלחמה: "נעבור גם את זה, ביחד", נכתב על רקע אותם חלקיקי־קטעים מהג'ינגל האווילי של הערוץ.
אם ננסה להסתכל על הדברים החיוביים שעולים מהמלחמה הנוכחית (לפחות באופן בו היא מתבטאת כאן אצלנו), הרי שזהו אותו קור רוח של רובו של הציבור הישראלי, חרף האיומים הרבים, התקשורת המפחידה והרמיזות המדאיגות מכל מיני בעלי אינטרסים. אל מול כל האנשים שמנסים לגרום לנו להכנס לפאניקה כדי שהם יוכלו להכניס כמה שקלים נוספים לכיס, מפטיר הציבור בישראל, באופן לא כל כך אופייני, "למה מה קרה, מלחמה?".
לפעמים, רק לפעמים, קשה שלא לאהוב את העם הזה.
ולא לשכוח - הכי חשוב: לא להזריק אטרופין!
|
|
|