ההודעה על התאבדותה של שדרנית "רדיו תל־אביב" מיכל ניב, תפסה אותי, כמו גם רבים אחרים, בהפתעה מוחלטת. הלם, זעזוע, ואפילו, אין להסתיר, כעס מסוים. זו הרגשה טבעית ביותר, כך נראה לי. תכנית הרדיו "היפות והאמיצות" לא תהיה עוד. הרגשתי מעט כילד שלקחו לו את הצעצוע. עם זאת, לרגע לא פקפקתי בזכותה של מיכל ניב לעשות את שעשתה. במהלך השבוע, תוך חיפוש מידע בעיתונות על־גבי האינטרנט, הסתבר לי כי לא כולם חושבים כמוני.
בכתבתו של חגי סגל במעריב - "מי הרג את מיכל ניב" - הוא טוען כי ניב התאבדה כתוצאה של גלוריפיקציה של מעשי התאבדות בעבר, כי טיפול התקשורת במקרה הספציפי הזה לא היה הולם ותרם לאותה גלוריפיקציה, וכי התאבדות ככלל היא מעשה פחדני ואגואיסטי. אדון כאן בטענות אלו אחת לאחת.
"ניתוח שלאחר המוות מראה שמיכל ניב עצמה היתה קרבן של יחס אוהד לתופעת ההתאבדויות"
לא הכרתי את מיכל ניב באופן אישי, אולם מהאזנה לה ברדיו ומדברים שנאמרו עליה עוד בחייה, כמו גם לאחר מותה, ידוע לי כי מדובר באשה חכמה במיוחד, ולא ילדה הנגררת למעשה זה או אחר עקב רוח שטות, מצוקה זמנית או העובדה כי תחנת הבית שלה, רדיו תל אביב, תקדיש שידורים לזכרה, כפי שרומז מר סגל במאמרו. כל הנתונים, כפי שהוצגו בתקשורת, רומזים למסקנה ההפוכה. אם יש לו לסגל מקור פנימי כלשהו לנבכי נפשה של ניב, מן הראוי היה כי יציין אותו בטרם הגיעו למסקנות כה בוטות.
"התקשורת שוב הציגה התאבדות של אישיות ציבורית כמעשה הירואי, כמעט נאצל"
מוזר. חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי היכן הציגה התקשורת את ההתאבדות כמעשה הירואי. כל הכתבות שקראתי לא הביעו דיעה כלל - הן הכילו בעיקר מידע לגבי הקריירה של ניב ודברי הספד של חברים וקולגות. נראה לי כי מר סגל כועס על שהתקשורת לא גינתה את המעשה - על כי היתה ניטרלית והסתפקה בדווח ענייני, ללא הבעת דיעה. במילים אחרות - התקשורת אשמה באי־התאמה כרונית לדעותיו של מר סגל. "שלל כוכבי רדיו קשרו כתרים לראשה של השדרנית ששמה קץ לחייה," הוא כותב, "הם לא עשו את ההבדלה הנדרשת בין אזכור סגולותיה לבין המעשה הנורא שעשתה." זאת היות ושלל כוכבי הרדיו יודעים היטב דבר שכפי הנראה אינו ידוע לסגל - כי לכל אדם זכות מלאה על גופו ועל חייו. מה שמביא אותנו לנושא הבא, החשוב ביותר:
"התאבדות היא מעשה פחדני ואגואיסטי"
וכן "אדם ששולח יד בנפשו עורק משדה מערכות החיים," ו-"רק טובתו עומדת לנגד עיניו... לא אכפת לו מה יקרה אחריו ליקיריו..."
יש כאן הנחת יסוד מצד הכותב, כאילו חייב אדם את חייו לחברה, לסובבים אותו, לידידיו, לקרוביו. מדוע? "הוא גוזר, בזדון, יגון תמידי על קרוביו ומכריו." לאדם, אם כן, על־פי סגל, אין את הזכות לחשוב על עצמו. גופו, חייו, נשמתו, שייכים לסובב אותו. אני, לעומת זאת, סובר כי אין הדבר כך. לאדם, טוען אנוכי, יש זכות מלאה ומוחלטת על גופו ועל נשמתו, ללא קשר לרגשות ולדיעות הסובבים אותו. עלינו, כבני אדם, לכבד החלטות של אנשים אחרים הנוגעות לענייניהם הפרטיים, והיטיב לנסח זאת ארז טל, עליו מתקומם סגל כיוון שאמר: "עם כל העצב העצום, אני מכבד את בחירתך." אין אני טוען בזכות מעשה ההתאבדות עצמו, שלי אישית נראה כאקט חסר טעם, אולם מכאן ועד לאי־ההכרה בזכותו של אדם אחר לעשות בגופו ככל העולה על רוחו - רחוקה הדרך. אני חייב להודות, בהזדמנות זו, כי החוק האוסר על התאבדות נראה לי מאז ומתמיד מקומם ומגוחך כאחד. סגל מדבר על "עקרון קדושת החיים" - מהו עקרון זה? מן ההגיון הוא כי מטרתו לקדש את חיי הפרט בעיני זולתו. אם לא כך הוא, הרי שהגיע הזמן לשכתובו.
יכול אני לדמיין מצב בו ארצה אף אני לקפד את חיי. אני מבטיח למר סגל, ולכל אותם אנשים המרגישים עצמם חייבים לדחוף את אפם ומוסריותם הצדקנית בענייניהם של אחרים, כי אם אעשה דבר כזה, לא אקדיש ולו הגיג קל שבקלים לשאלה מה תהיה דעתם עלי.
|
קישורים
מיכל ניב - עמוד הזכרון של רדיו תל־אביב
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש