 |
|
הבחירות האחרונות פתחו את העידן השלישי בפוליטיקה הישראלית. בפתח העידן הזה, מפלגת העבודה מאיימת לעשות טעות היסטורית שעלולה להדיר אותה לשנים רבות ממרכז המפה הפוליטית.
|
|
| פוליטיקה • דן לזר • יום ב', 3/2/2003, 22:42 |
|
| |
עד המהפך ההיסטורי של 1977 שלטה תנועת העבודה, על גלגוליה השונים, בפוליטיקה הישראלית. הייתה זו שליטה עמוקה, שורשית, אמיתית, לא רק בכנסת אלא בעיקר ברבדים העמוקים של החברה, בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות. מאז 1977, ולמרות שלטון הימין בחלקים נכבדים מתקופה זו, היינו עדים לעידן אחר בפוליטיקה שלנו: עידן השוויון הפוליטי היחסי בין הגושים. הליכוד פרץ בסערה אל התודעה הציבורית עם מנחם בגין, שכבש את ההמונים, עם הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים, עם תקיפת הכור בעיראק ועם תוכנית שיקום השכונות. אלו היו שנים של שינוי, אך אלו לא היו שנים של הכרעה.
תנועת העבודה כבר לא שלטה בציבוריות הישראלית, לפחות לא באופן כל־כך בולט ועמוק, כפי שהיה בשלושים השנים הראשונות של המדינה. הליכוד פרץ את דרכו אל התודעה דרך הפריפריות, ולא דרך השדרה המרכזית של החברה הישראלית, תוך ניצול מתוחכם של רגשות הקיפוח של שכבות רחבות בפריפריה ותוך הבנה טובה יותר של התהליכים הדמוגרפיים בחברה. התוצאה הייתה יצירת שוויון כמעט מלא בין שני הגושים המרכזיים בחברה - גוש השמאל ובמרכזו תנועת העבודה, וגוש הימין שבמרכזו הליכוד.
שוויון זה החזיק מעמד תקופה ארוכה של כ- 25 שנים וקיבל ביטוי חזק בממשלות הרוטציה של שנות השמונים ובחילופי השלטון התכופים של שנות התשעים. אך עתה, לאחר קבלת תוצאות הבחירות לכנסת השש־עשרה, נדמה שאנו עומדים בפתחו של עידן חדש בתולדות הפוליטיקה המקומית, ובתולדות סדר היום הציבורי העממי, במובן העמוק ביותר שלו.
הניצחון האחרון של השמאל בישראל היה בבחירות 99', במערכת הבחירות בין אהוד ברק לבנימין נתניהו. אבל אפילו אז, למרות התרסקות הליכוד (19 מנדטים), מפלגת העבודה אף היא איבדה מכוחה באופן משמעותי (26 מנדטים, כולל מימד ותנועת גשר של דוד לוי שנפרד מן העבודה בהמשך הדרך ושב אל הליכוד). בסך־הכל, הגושים היו קרובים זה לזה והתיקו ארוך השנים לא נשבר.
אך בבחירות האחרונות היינו כולנו עדים לשבר הגדול של השמאל בישראל. אלו לא רק 25 המנדטים המהווים למעשה את גוש השמאל היהודי בכללותו, אלו לא רק 33 המנדטים שהופכים את גוש השמאל כולל המפלגות הערביות לקטן יותר מן הליכוד לבדו, אלו לא רק 19 המנדטים של מפלגת העבודה, שאחדים מהם נבעו מהצבעת רחמים של הרגע האחרון - זו הרוח החדשה שמנשבת בציבור הישראלי, זה השינוי המורגש והברור החל לנגד עינינו. זהו העידן החדש, השלישי, שאנו עומדים להיכנס אליו - שלטון הימין בחברה הישראלית. הכתובת על הקיר, רק עיוור לא יראנה. שלטון השמאל הבלתי מעורער בישראל החזיק מעמד כשלושים שנים ומצב התיקו כעשרים וחמש. אין לדעת כמה זמן יחזיק מעמד שלטון הימין, אך המומנטום עמו, ושכבות רבות בעם עמו. המגמה ברורה וזו רק תחילתה של דרך חדשה, דרך שבה אין לשמאל אחיזה לא בפריפריה ולא בלב הערים הגדולות, ואחיזתו מתערערת אפילו במעוזי השמאל האחרונים, בקיבוצים ובמושבים.
בראש המחנה הגדול של הימין עומד היום אריאל שרון. אין לדעת כמה זמן עוד יעמוד "אחרון הנפילים" בראש מחנה זה. בראשות הליכוד, עם ניצחון אישי סוחף במערכת בחירות בישראל, שרון נהנה מלגיטימיות חוצת גבולות, לבלוב של מי שאיש לא האמין עד לא מכבר שיהיה ראש ממשלה בישראל. הוא ראש הממשלה של הרוב המכריע בישראל, הוא המנהיג הבלתי מעורער. אך מעבר לפינה כבר ממתינים נסיכים רבים, מועמדים רבים, אפילו טורפים לא מעטים, וכולם תאבי שלטון, כולם יודעים שאם ישתלטו על הליכוד, דרכם להנהגת המדינה תהיה סלולה. ושרון? המפא"יניק האחרון קורא היטב את מה שהעם רוצה, מפרש היטב את מאוויי הציבור, מבין כי הציבור נתן את אמונו, לפחות כרגע, בימין "הרך". הציבור כנראה רוצה לראות הכרעה מסוג כזה או אחר בסבב המלחמה הנוכחי עם הפלסטינים אך גם רוצה שלאחר מכן יחל משא ומתן מדיני על מנת להגיע להסדר.
על כן, שרון פותח את דלתו למפלגת העבודה, קורא לה לבוא לממשלת אחדות, ומאפשר לה להביא לידי ביטוי לפחות חלק מן הרעיונות שלה, על אף שעם ישראל נתן, כביכול, מנדט אחר בקלפי. לא יהיו מנהיגים אחרים בימין שיפתחו כך את הדלת בפני מפלגת העבודה, ייתכן שלא יהיה בעתיד הנראה לעין מצע נוח יותר מזה שקיים כיום למפלגת העבודה להיות חלק מן השלטון. בעתיד עלולה תנועה זו למצוא עצמה במיעוט כזה שבו לא תוכל לממש דבר ממשנתה המדינית. מפלגת העבודה צועדת בעיניים פקוחות לעבר האופוזיציה ובה בעת, למרות תבוסתה הצורבת וגודלה המזערי, ממשיכים אריאל שרון וטומי לפיד, שניים המחזיקים במירב הקלפים בפוליטיקה הישראלית כרגע, לקרוא לה, לפתות אותה, לנסות לשלוח יד או גלגל הצלה ולתת לקולה להישמע - על אף שגרונות מנהיגיה נאלמו.
זוהי טעות היסטורית. טעות היסטורית היא טעות שגורמת לעושים אותה להצטער עליה במשך שנים ארוכות. זו טעות שבמשך שנים רבות, רבות מדי, לא ניתן לתקן, נזק שלא ניתן אפילו למזער. מפלגת העבודה מסתגרת שוב בבדלנות מתנשאת, למרות שלא תינתן לה הזדמנות נוספת, לפחות לא בשנים הקרובות.
מנהיגי העבודה מבקשים היום לשבת באופוזיציה כדי לבנות אלטרנטיבה לימין, אך כזו לא תבנה כל עוד ערכי יסוד ותפיסות עולם עמוקות לא ישתנו. לא הישיבה בממשלה הקטינה את כוחה של תנועת העבודה אלא העובדה שאין היא מסוגלת היום להגיע לציבורים גדולים מדי בחברה הישראלית. כדאי לקחת דוגמא ממפלגת מרצ, שלא ישבה בממשלה האחרונה. על פי תיאוריית העבודה, הייתה צריכה זו להתחזק מאד, כאלטרנטיבה לימין. והנה, בכל זאת התרסקה אף היא ואיבדה משמעותית מכוחה. הפקרת האינטרס הלאומי על מפתנו של אינטרס לא ברור אחר ידחק את מפלגת העבודה עוד אל הקצה וירחיק אותה ממרכז הבמה הפוליטית והחברתית בישראל במקום להחזיר אותה לשם, כפי שרוצים מנהיגיה. על מפלגת העבודה להביט סביב ולקרוא את שלטי הענק התלויים מכל עבר. אין לה אחיזה בשכבות הביניים, אין לה אחיזה בשכבות הנמוכות, כמעט ונעלמת לה כל אחיזה בארץ ישראל. אחוז אחד בלבד מן הצעירים הצביעו לה בבחירות האחרונות, על פי סקרים מסוימים. אם תקום מפלגת גמלאים בבחירות הבאות, יקוצץ כוחה של העבודה עוד בחצי. המפולת הזו אין מקורה במנהיג אחד, עמרם מצנע, עליו נאמר ש"לא מכירים אותו עדיין", כאילו זו הסיבה למפלה. המפולת נובעת ממקום אחר, עמוק יותר, בזרמים החמים של החברה הישראלית. מספיק לראות את נתוני ההצבעה בעיר חיפה, מכורתו של מצנע, כדי להבין שגם במקום שבו מכירים את מצנע הכי טוב שאפשר, גם שם הוא הובס, בעוד הליכוד השיג לראשונה בתולדותיו ניצחון בעיר האדומה.
על כן מנהיג מפלגת העבודה, שמוביל אותה אל האופוזיציה בעת שיש לה אפשרות להישאר על המפה הפוליטית הישראלית, משיא לה עצת אחיתופל. עוד קיים אינטרס לאומי חשוב יותר מחישובים אחרים, ונראה שמפלגת העבודה בדרכה לטעות היסטורית, שיש הרואים בה טעות שתשפיע על כולנו בשנים הקרובות.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש