 |
פרס נגד ביבי. לא היה לנו כבר? דז'ה־וו בתשדירי הבחירות.
|
|
| דו''ח תעמולה • דובי קננגיסר • יום א', 19/1/2003, 21:49 |
|
| |
אומרים שהזמן טס כשנהנים, אבל לא חשבתי שמתכוונים אחורה. יום אחד הרשיתי לעצמי לצאת בערב ולפגוש חברים, וכבר חזרנו שבע שנים אחורה, לבחירות 96': פרס נגד ביבי. נשבע לכם! אם לא מקשיבים למה שהם אומרים, כמעט לא מרגישים בהבדל. הם אפילו נראים אותו הדבר! ממש פיזיקל אימורטליטי.
נתניהו נראה מאושר לחזור לתפקידו הרגיל מול המצלמה, וסיפר לנו איך הממשלה שלו תדאג להחליף את המנהיגות הפלסטינית ותפתח פתח לתקווה. הוא כמעט הצליח לעקוף את המכשול הבעייתי ביותר, אבל לא הייתה לו ברירה, הוא בלע את הצפרדע ואמר את השם המפורש: "הליכוד בראשות אריאל שרון". ממש לא יפה להכריח אותו להגיד את זה, קצת רחמים. זו הבעיה של המדינה הזאת - אין טיפת כבוד לראש ממשלה לשעבר פה. אבל בליכוד לא צריכים לדאוג - אחרי ימים ספורים של דאגה, הם חזרו להחזיק במושכות של מערכת הבחירות כולה, וכולם יכולים לקפוץ להם. שרון לא מאויים, העבודה מתפתלת בניסיון לשכנע מישהו שהם דוברים אמת, ואף אחד כבר לא מזכיר את השחיתויות במרכז הליכוד. אם שרון לא מרכיב את הממשלה הבאה, יקח להם שנים למצוא הסבר לתופעה העל־טבעית הזאת.
ומנגד, העבודה וויתרה על מצביעי הליכוד ועברה לתקוף את שינוי בכל הכוח, כאילו הם אשמים במשהו. פרס, במה שאני מניח הוא מחזור התשדיר של אתמול, מסביר לצופיו, בתקיפות, ששינוי מוליכה אותם שולל. "בשביל מה צריך את שינוי?!" הוא מתרעם, כועס על הצופים החצופים שמעיזים לא להצביע לעבודה. שמעון, תגיד לי, נגיד שמצנע מרכיב ממשלה, רק נגיד ש, בהיפותטי ככה - עם מי הוא יקים אותה? לא, כי נראה שלפחות חלק מהצופים שלכם רוצים לדעת אם אתם מעדיפים את שינוי או את החרדים בממשלה. אבל את זה פרס לא אומר. הוא רק מתעקש שאין שום סיכוי לממשלת אחדות חילונית. אין סיכוי? אז גם אין סיכוי שתקבל את תמיכתם של אותם 25 אחוזים ממצביעי שינוי, שלטענתך הם תומכי עבודה.
בכלל, אחרי כמה ימים של מנוחה, חזרו המתקפות על שינוי ביתר שאת. אמנם רק שלוש מפלגות איזכרו את שינוי, אבל בנוסף לתשדיר הנ"ל של פרס, מרצ הקדישה את שני התשדירים שלה לשינוי. ראשית, הופיעה שולמית אלוני (פלוס תרגום לערבית, אגב), וסיפרה שהסיבה שיש אנשים שאין להם, היא שהממשלה "לא חילקה את הנכסים נכון", ושיש צורך (הכרח!) ב"סולידריות חברתית". כל זה טוב ויפה, אבל שימו לב איך נכנסת שינוי לעסק: גם הם, העניים, אומרת אלוני, היו יכולים להיות "חברי מעמד הביניים שטומי לפיד כל־כך דואג להם". ולבסוף אמרה אלוני את מוסר ההשכל: "צריך להיות בוגרים ולהחליט מי המפלגה שדואגת לרווחה, לחינוך, לסולידריות חברתית ולתרבות - תרבות עברית בארץ הזו".
תשדיר נוסף של מרצ הוקדש כולו למאוכזבי וסתם מתנגדי שינוי. אלה סיפרו, שוב ושוב ושוב, ששינוי ולפיד זה ימין. "יותר ימין מזה אני לא מכיר בארץ", הגדיל לעשות אחד מהם. אסור לשכוח גם, כמובן, שלפיד הוא "גזען", וגם ש"היום זה נגד חרדים וערבים, ומחר זה יהיה נגד מזרחיים ורוסים". לסיום, אדם שאני יכול רק לנחש שמעולם לא היה מצביע שינוי, מביא יציאה ששווה סלוגן: "אני מצביע למפלגה שאוהבת, לא שונאת". באמת? מוזר, חשבתי שהם שונאים את שינוי.
ש"ס מיחזרה את התשדירים שלה, ושוב הציגה את אלי ישי מזדעק: "שכך תראה המדינה שלנו?!" על רקע תמונות של עובדים זרים, בתי כנסת, חזירים וכיו"ב. אבל אני לא בא אליהם בתלונות. התשדירים של ש"ס, עד היום, היו בין המוצלחים ביותר - לא, לא מבחינה יצירתית - מהבחינה היחידה שנחשבת: שכנוע קהל היעד. קהל היעד של ש"ס, אין לי ספק, רואה את אלי ישי מגלגל את עיניו ומהנהן. הליכוד והעבודה יכולים ללמוד מהם לא מעט.
ליהדות התורה, למשל, אין בכלל בעיה בתחום הזה: קהל היעד שלהם הרי בכל מקרה לא רואה טלוויזיה, ולכן הם ממשיכים לא לשנות שום דבר בתשדירים שלהם. גם במפד"ל ממשיכים למחזר, אבל שם, ותקנו אותי אם אני טועה, דווקא כן מקווים לקבל איזה קול או שניים מבועלי הנידות שבינינו - שלא לדבר על זה שגם הגרעין הקשה שלהם צופה לעיתים בטלוויזיה, לא? אז מי הגניב כדור שינה לקמפיין של המפד"ל?
מפלגות המחאה, לעומת זאת, דווקא כן דואגות לחדש: להב"ה הציגו ילד מטושטש (בכוונה, לא בגלל חשין) וקול שמספר: "יום אחד, ילד, תשאל איך כל זה קרה? היכן האחווה?" אבל שני רגעים לאחר מכן זה הפך להיות מפחיד: "הם תמיד ישקרו, שטוחי המוח" אומר התשדיר, ועל המסך מופיעה גולגולת חובשת כובע שוטר (נשבע לכם שכשזה זז, רואים שזו גולגולת), וגם מ"הפאשיסטים היהודים" צריך להזהר, מתריעה הקריינית. ולבסוף - "אני בגדתי בך, אני הפקרתי אותך", היא מתוודה, משום שלא הקשיבה לבת הקול בתוכה, "לא הקשבתי למחאה שלי". תשדירי האימה של חרות זה ממש דיסני ליד החבר'ה האלה.
זעם צדק חברתי העדיפו לנקוט גישה טיפה יותר רכה והומוריסטית: "הקשר בין הון לשלטון", הכריזה הכותרת, ומיד אחריה התמשכה רשימה ארוכה של שמות - חברי כנסת ושרים (פורז, בלומנטל, וגם, ראוי לציין - פרץ), בעלי הון ושאר אנשים שאנחנו צריכים לשנוא כי יש להם כסף, ולבסוף - "אנו מתנצלים, הרשימה חלקית". משעשע. לתשדיר התלווה גם משהו שיכול להיות התחלה של ג'ינגל: "זעם מפרקים את הקשר בין הון לשלטון". לימים נודה כולנו כי המפלגה הזו ראויה לתואר המיסתורין של בחירות 2003. מי אתם, זעם?
את מקבץ התשדירים סיימה שינוי, שלוחמת כרגע, קצת בפאניקה, כנגד ההפרדה החד־צדדית של מצנע מממשלת האחדות. "בניגוד למה שאומרים לכם", אומר לפיד, "יש הזדמנות היסטורית להקים ממשלת אחדות חילונית. אל תתנו להם לחבל במה שאתם רוצים", הוא פונה אל מצביעי העבודה. "אם אתם חושבים שהמצב הנוכחי יוצא מן הכלל, תעשה מה שבא לכם", הוא אומר. טומי, לאיזה מצב אתה מתכוון? כי אם אתה מתכוון למצב האבטלה, אז קול לשינוי לא ממש יועיל. ואם אתה מתכוון למצב הבטחוני, גם אז שינוי לא ממש תביא את הבשורה.
עוד הביאה שינוי את הימני המשוריין שלה, מודי זנדברג, שפנה אל הסטודנטים, וקרא להם להצביע לשינוי "כדי שהצעיר החילוני ירגיש בבית". מה גרם לשינוי להביא דווקא את זנדברג לתפקיד הזה? לא חסרים להם צעירים ברשימה. אחד מהם, לפחות, מספר 18 ברשימה, עדיין סטודנט בעצמו. נו, אז למה זנדברג פונה לסטודנטים? כי צריך להראות אותו אומר משהו. זנדברג הוא מועמד בעייתי ברשימת שינוי: הוא עלה תאנה עבור מצביעי הימין, אבל הוא סדין אדום עבור מצביעי השמאל. אז מוצאים לו משהו נייטרלי להגיד. מי יכול להגיד מילה רעה על תשדיר בעד הסטודנטים?
אבל האמת היא שהאקשן האמיתי מתרחש הרחק מעיני הכופרים: במעריב יודעים לספר היום על מלחמת עולם בין יהדות התורה לבין מפלגת חרות על הקול החרדי. מסתבר שמיכאל "רק בכוח ננצח" קליינר הצהיר כי הוא מעדיף אברך אב לעשרה ילדים על פני לוחם בסיירת מטכ"ל. בתגובה, קראו ראשי יהדות התורה שלא להצביע למחללי שבת. יש עוד בלאגנים: ליד משרד של יהדות התורה שהוצת נמצאה כתובת שטענה שמדובר בנקמת ברוך מרזל, ועוד נותר לנו יותר משבוע לבחירות.
אני, אישית, מת לדעת עם איזה כוח בדיוק מתכנן קליינר לנצח אם כולם יהיה אברכים...
צפיה מהנה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש