 |
|
ניר יניב מגיש - חורף מרוח על הכביש.
|
|
| טור אישי • ניר יניב • יום ב', 17/1/2000, 21:28 |
|
| |
את תשדיר הזהירות בדרכים בכיכובו של דני רופ, שמעתי לראשונה מעט לפני הפנייה לתוך איילון, בשעת בין־ערביים פסטורלית על כביש 5. היתה מוסיקה לא רעה ברדיו לפני כן, והמכונית שייטה לה בעליצות בתשעים קמ"ש, כל מנועה אומר שירה. פתיחת התשדיר - פעמון נמל תעופה (שאחריו אתה מצפה לשמוע "כל הנוסעים לפרנקפורט מתבקשים לשער 2") בליווי מוסיקת מעליות והמילים האלמותיות "דני רופ מגיש - חורף בטוח על הכביש" - פתיחה זו לא עוררה בי כל חשד. כפי הנראה נתון הייתי עדיין תחת השפעת המוסיקה מלפני כן, ומצב רוחי היה שפיר. אידיליה זו נופצה באכזריות משפלש קולו של אותו הרופ לחלל הרכב, והזהיר אותי בתקיפות אך בעדינות ובקורטוב של הומור (אוי!) מפני מפגעי החורף השונים האורבים לי בכביש. לאחר שניה או שתיים של זעזוע, נכנסו האינסטינקטים המשומנים שלי לפעולה. רגל שמאל ליטפה את הקלאץ' (מצמד, נכון. תודה.), ויד ימין, בתנועת קרטה יחידה ומיומנת העבירה להילוך חמישי והחליפה תחנה ברדיו.
אינני זוכר איזו תחנה זו היתה, אבל מה ששמעתי כמעט והכניס אותי להלם - היה זה עוד תשדיר זהירות בדרכים.
מכירים את הסצנה, בחיקויי ג'יימס בונד, בה הנבל המתכנן לשלוט בעולם משתלט על כל ערוצי הטלוויזיה, כך שגם אם תחליף ערוץ ההודעה שלו תשאר בשלה? כך הרגשתי באותו רגע. אפילו איומים וכופר היו שם (שיפוט מהיר, שלילת רשיון, קנסות), בטון שאינו מבייש את הסדיסטיים שבנבלים המופיעים בסרטי פעולה זולים אלה.
כל זה עבר לי בראש במהירות הבזק, בעוד רפלקסים שונים נכנסים לפעולה. כיוון שלא נשארו עוד הילוכים לעלות אליהם, רמסה רגלי הימנית באכזריות את הדוושה, בעוד ידי השמאלית מעבירה לאורות גבוהים. בשלב זה כבר הייתי בתחילת העיקול האימתני המוביל לתוך איילון - סיבוב של מאתיים ושבעים מעלות המתוכנן למהירות של בין שבעים לשמונים קמ"ש - וכל זאת כשמד המהירות שלי מקפץ לו אי שם מעל המאה ועשרים, ולפני מבחר נעים של מכוניות הנוסעות במהירות המומלצת. אינני יודע איך בדיוק עברתי את הסיבוב - אני זוכר ערפל אדום של חימה מול העיניים, חריקת צמיגים, הבזקים של סלאלום נמרץ בין מכוניות ושאר מכשולים, וסיום בקרשצ'נדו - שאגת מנוע פראית לקראת הישורת בלווי צפירות נזעמות ממשאית עופות עקופה ונעלבת.
בסופו של דבר מצאתי בעיי החורבות שבתוך המכונית קלטת עם מוסיקה ראויה לשמה ונרגעתי. מרחוק ראיתי את אחת מניידות המשטרה הפוקדות תדיר את נתיבי איילון, והאטתי בחזרה לתשעים, תוך שאני מחייך את הטוב שבחיוכי - זה עם השיניים. אם יצלמו אותי, לפחות שאראה יפה.
מדוע עלינו לסבול את תשדירי הזהירות בדרכים? מדוע אנו מבלים את זמננו בהאזנה לתחנות רדיו הבוגדות באמון שנותן בהן המאזין, ומשדרות הודעות ממשלתיות? הודעות אלו, אגב, הנן שוד וגזל יחדיו - לא רק שאנו משחתים את זמננו היקר בהאזנה להן, אלא שהמימון להקלטתן בא מכיסנו - כיסו של משלם המיסים. דני רופ, המספר לי מה עלי לעשות כשאכנס לשלולית ללא כוונה שלילית (אלוהים היקר - למה?!) ממומן מכספי!
אני יודע בוודאות כי חיי יהיו בטוחים ונעימים בהרבה ללא אותם תשדירים, המציפים ללא הרף כל חלקה רדיופונית טובה. אני מאמין כי כך הוא הדבר גם לגבי חלק ניכר מהקוראים. הרי אנו, ברובנו, אנשים מבוגרים ובעלי שיקול דעת זה או אחר. תשדיר רדיו המסביר לנו מה נכון ומה לא, והמשתמש בניסוחים של גנון ובדמגוגיה זולה, אינו מועיל אלא להרגיזנו.
יאמרו חלק מכם - אבל מה על הזהירות בדרכים? והתאונות? והקטל? ובכן, את החינוך לזהירות בדרכים יש לבצע באותו גיל בו מלמדים לקרוא, לכתוב, או (למהדרין) איך לא לעשות במכנסיים. אני בטוח כי "דובי דוברמן," למשל, הציל יותר חיי־אדם מאשר כל תשדירי הרדיו מאז הקמת גלגל"צ ועד סוף העולם. ילדים קולטים דברים מסוג זה הרבה יותר טוב ובהרבה יותר נכונות מאשר האוכלוסיה הבוגרת (אם כי לו היו לי ילדים לא הייתי חושף אותם לתשדיריו של רופ, מחשש שמא לא יעמוד מוחם הרך בנסיון).
לחילופין, נתן לשפר את תשדירי הזהירות בדרכים למבוגרים, ולהפוך אותם לברי האזנה לכל אלה מאיתנו שעדיין לא עברו לובוטומיה. הביאו את עינב גלילי ומיכל ניב ("היפות והאמיצות"), הביאו את אבי גרייניק ועידן אלתרמן ("ילדים סורגים לאלוהים"), הביאו את ארז טל ואורנה בנאי ("רק בישראל") - ובואו נעביר את הזהירות בדרכים בכיף, ובלי להזקק לטיפול פסיכיאטרי (למעט, אולי, במקרה של בנאי, וטוב שכך). הבה נחרים את תשדירי הרדיו האיומים הבאים עלינו לכלותינו, ונתחיל עידן חדש. ואם, במקרה, יעלה בדעת מישהו להוריד גם את מחיר הדלק, יהיו חיינו מושלמים.
יכול אדם לחלום...
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש