 |
"איש החשמל", 2000, סרטו של אלי כהן על פי תסריט של ירון זליג.
(לתשומת לב הקוראים: הביקורת מכילה "ספויילרים" - גילוי של פרטים בעלילה. ייתכן כי תעדיפו לצפות בסרט לפני קריאת המאמר).
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • אלי אשד • יום א', 12/1/2003, 23:00 |
|
| |
יש אנשים שעושים את ההיסטוריה ויש אנשים שנסחפים על ידיה
(פנחס רוטנברג, "איש החשמל")
שנה וחצי לאחר שהסרט "איש החשמל" הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה הוא מגיע סוף־סוף אל מסכי הקולנוע המסחריים. ייתכן שאחת הסיבות לדחייה הייתה שמרבית בתי־הקולנוע הגיעו למסקנה שזהו אינו סרט מסחרי. זה בוודאי סרט יוצא דופן מכל בחינה בסצינת הקולנוע הישראלי של עשרות השנים האחרונות - "ביוגרפיה" - ז'אנר שהוא בבחינת בל־ימצא בקולנוע הישראלי (כמו גם סרטים היסטוריים בכלל, שאפשר לספור אותם על שתי ידיים). הסרט מציג גיבור שהוא "גדול מהחיים" - אדם שנחוש בכל מאודו לבצע משימה אחת גדולה ומשיג זאת למרות כל המכשולים העומדים בדרכו. הסרט מהווה ניגוד למקובל בקולנוע הישראלי, שנמנע מהצגת גיבורים ודמויות מופת, אלא מעדיף את היצורים המאוסים והמתועבים - מסוממים, מטורפים לסקס, מכי נשותיהם, פושעים ועבריינים קטנים או סתם עלובי חיים שאינם מסוגלים להשיג אפילו את המטרה הקטנה ביותר.
לא כך היא הדמות העומדת במרכז סרטו של אלי כהן. הגיבור, פנחס רוטנברג, בגילומו של מנשה נוי, הוא האיש שהקים את אחד הארגונים החשובים והחזקים (והשנואים) היום בישראל - חברת החשמל - תוך מאבק במכשולים ביורוקרטיים ופיזיים עד אין קץ. לרוטנברג עבר עשיר ומעניין גם בלעדי חברת החשמל: הוא היה מהפכן סוציאליסט ידוע מאוד; הוא האיש שהציל את חייו של גיאורגי גאפון, הכומר שלא בכוונה גרם למהפכת 1905 ברוסיה כאשר יזם הפגנה המונית של פשוטי־עם למען שיפור תנאי חייהם. אותה הפגנה הסתיימה בטבח המוני של המפגינים בידי חיילי הצאר והביאה למהפכה שהובילה לשינויים משמעותיים וליתר דמוקרטיזציה ברוסיה. רוטנברג הגן אז על הכומר בגופו ממש והבריח אותו ממקום למקום. שנה לאחר מכן היה רוטנברג האיש שעמד בראש ההוצאה להורג בתליה של הכומר גאפון, שנחשד כסוכן הבולשת הרוסית וכבוגד במהפכנים. גאפון אכן היה סוכן של המשטרה החשאית, אך כזה גם היה הממונה על רוטנברג באירגונו, המנהיג המהפכני אזף, סוכן כפול ומשולש שחשש ממידע שעלול היה גאפון להעביר עליו למפקדיהם המשותפים במשטרה החשאית, ולכן הורה על הוצאתו להורג של האחרון בידי רוטנברג - האדם היחיד שבו בטח גאפון.
לאחר מכן הפך רוטנברג לאדם מרכזי ביותר במשטר הדמוקרטי של קרנסקי ברוסיה של 1917. אם קרנסקי היה מקיים את דרישתו התקיפה של רוטנברג לתלות את לנין וטרוצקי, מנהיגי הבולשביקים, כי אז כולנו היינו חיים היום בעולם שונה לחלוטין. אך כידוע, קרנסקי לא קיבל את הדרישה ורוטנברג נאלץ להימלט על נפשו מרוסיה לאיטליה ומשם לארצות־הברית, הפך מסוציאליסט קיצוני לציוני והגיע לארץ־ישראל המנדטורית, שם הפך לאחד היזמים החשובים ביותר. בנוסף לפעילותו העסקית היה רוטנברג פעיל בכיר של ארגון ה"הגנה", עסק בפוליטיקה הפנימית של הציונות בארץ והיה אף מהראשונים שדיברו על חברת תעופה יהודית.
אך כיום זכור רוטנברג בעיקר כמי שהקים את חברת החשמל. זאת, לאחר שבשנת 1921 קיבל מהממשלה הבריטית את הזיכיונות לניצול מי הירמוך והירדן להפקת חשמל, למרות התנגדות חברי פרלמנט בריטיים שונים והודות לתמיכתו של וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות דאז. בשנת 1923 הוא יסד באופן רשמי את חברת החשמל הארץ־ישראלית, וב- 1928 החל בהקמת תחנת כח בנהריים שבעבר הירדן. בעקבות הצלחת המפעל הזה (שפעל עד מלחמת העצמאות) הוא זכה לכינוי "הזקן מנהרים" ששימש גם כשם שיר עממי ידוע מאוד שמושר עד היום בידי ותיקי חברת החשמל.
הזקן, זקן, הזקן מנהריים
הוא הקים את המפעל.
לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים
ועכשיו שם לב חשמל.
"שיר הרשת" ("הזקן מנהריים"), מילים ולחן: מרדכי זעירא
סרטו של כהן מתרחש בשנת 1931 בעת משבר חמור בתחנה. תוך כדי ההכנות לפתיחתה הרשמית התחנה מוצפת ונפגעת קשות, כמו גם כמה מהעובדים. אלו האחרונים, המוסתים בידי פעילי הסתדרות נלהבים, מתקוממים כנגד רוטנברג, וכל תוכניותיו וחזונו נראים כעומדים לפני קריסה דווקא ברגע הקריטי ביותר. במקביל, יש לרוטנברג בעיות גם במישור האישי: אישתו דוברת הרוסית שאינה יכולה לסבול את האובססיה שלו עם מפעלו, נוטשת אותו ביחד עם בנם. בו בזמן מנהל רוטנברג מנהל רומן עם ארוסתו של אחיו (איילת זורר).
בתוך קו־העלילה הראשי משולבים פלאשבקים שתפקידם ללמד אותנו משהו על עברו. אנחנו למדים על מאבקו בראשית שנות העשרים להשיג את זכיונות יצור החשמל מידי הבריטים ולהשיג את שיתוף הפעולה של הערבים בעניין הזה - משימה שמתגלה כבלתי אפשרית. הערבים, ובראשם המנהיג נאשאשיבי, המתון לכאורה, מתגלים כבלתי־ניתנים לשיחוד. יש גם פלאשבקים מראשית הקריירה של רוטנברג כמהפכן כאשר עמד בראש החיסול של האב גאפון - אירוע שממשיך להעיק עליו כל חייו.
הפלאשבקים הללו הם לדעתי אחת הבעיות המרכזיות של הסרט. הקטע החוזר של חיסולו של האב גאפון לא מובן כלל לרובם המוחלט של הצופים, שאינם יודעים מי ומה היה אותו הכומר ומדוע היה רוטנברג צריך לחסל אותו, ומבחינתם הקטעים האלה אינם אלא הזיות מוזרות. או שיש כאן כשל בסרט מלכתחילה, או (וזה סביר יותר) שבוצעה עריכה מסיבית שסילקה קטעים חיוניים להבנת המתרחש על המסך. זו לדעתי היא אחת הבעיות העיקריות של הסרט - הוא קצר מדי. 92 דקות אינן מספיקות כדי להעביר לצופה בצורה מובנת באמת את הדרמה של חייו של רוטנברג. לנקודה המשמעותית של תפקיד המפתח שהיה לו במשטר קרנסקי ברוסיה יש רק התיחסות בעל־פה, וגם כאן מן הראוי היה להראות אותו לצופים על מנת להפוך את הסרט למרתק וחי יותר. אך נראה שהמפיצים הגיעו למסקנה שהצופה הישראלי לא יוכל לעמוד ביותר מ- 92 דקות של סרט היסטורי ובכך פגעו בו קשות. במקור זו בכלל הייתה אמורה להיות מיני־סדרה של שני פרקים לטלוויזיה ואולי חבל שלא נשארה ככזו - אז, אולי, אפשר היה לעשות צדק אמיתי עם חייו של רוטנברג.
הסרט רווי בקטעים לא־ברורים שכאלה, המרמזים על חיתוכים דרסטיים מדי. כזה, למשל, הוא הקשר של רוטנברג עם ידיד טוב מרוסיה שהוא כעת פליט המבקש מקלט בארץ־ישראל, שרוטנברג אינו מסוגל לספק לו, ואותו ידיד מתאבד. הצופה נשאר מופתע: על מה ולמה? וזה לא הקטע הסתום היחיד. יש לקוות שבעתיד הבמאי יוציא (אולי בדי.וי.די) גירסה מלאה יותר של הסרט.
סביר להניח שאם הסרט היה נעשה לפני חמש או עשר שנים, הוא היה הופך, כמקובל בקולנוע הישראלי, לעוד תרגיל חד־ממדי בניפוץ מיתוסים, כשרוטנברג מוצג כ"זולל ערבים" וטכנוקרט נבל. אולם כהן הלך בדרך מתוחכמת יותר של הצגת אדם שהוא דמות הירואית באמת, עם אספקטים אפלים בחייו, מלא בספקות עצמיים שהוא מתגבר עליהם לבסוף.
הרומן המתנהל בסרט בין רוטנברג ובין דמותה של איילת זורר אינו משתלב היטב בעלילה, ונראה כניסיון דחוק של היוצר לעשות "הומניזציה" לאיש הגדול ולהפכו לנגיש יותר לקהל הרחב (משהו מהסוג שעשו יוצרי הסדרת הטלוויזיה על הרצל ששמו בקדימונים דגש על כך שחוזה המדינה "היה מבקר אצל זונות", מה שיהפוך אותו לדעתם למובן יותר לישראלי הפשוט, מן הסתם). בכל אופן, זורר, שעשתה דמות מעניינת גם אם סטריאוטיפית, לא נוצלה היטב בסרט. דווקא היה מעניין אם היו שמים דגש על הדמות הנשית שחיה בחברה כמעט גברית לחלוטין של אנשים אחוזי אובססיה באידיאולוגיה. את אותו הדבר אפשר להגיד על כל הדמויות. פרט, כמובן, לדמות הדומיננטית לחלוטין של רוטנברג - זהו הסרט שלו אחרי הכל.
הסרט נעשה בסיועה ובתמיכתה של חברת החשמל וזה אומר אולי שהבמאי לא היה יכול להיות ביקורתי יותר מדי כנגד רוטנברג. עם זאת, לטעמי, הסרט כפי שהוא עדיין חזק ומעורר מחשבה. אין כאן סרט "מטעם" כפי שניתן היה לצפות. יש בסרט קטעים דרמטיים של המאבק בין הפועלים - פעילי הסתדרות נחושים שכיום כמעט בלתי אפשרי למצוא בהסתדרות, ולכן לצופה המודרני הם נראים לא־אמינים - ובין רוטנברג. יש שם קטעים שכיום לא יאמנו אך אירעו באמת - הפועלים של החברה שהיו מוכנים לוותר על שכרם וללכת בעיניים (כמעט) עצומות בעקבות מעסיקם ולהמשיך בפרוייקט עד להשלמתו. מי היה מאמין היום שדבר כזה ייתכן? אבל זה קרה, ואדם שהיה המסוגל לסחוף את אנשיו לכך לא יכול היה להיות אדם מן השורה. את הנקודה הזו מנסה הסרט להעביר.
עם זאת, יוצרי הסרט טרחו לציין בסוף שכל הדמויות פרט לרוטנברג ולאחיו אברהם, שאותו מגלם מארק איווניר, הן בדויות. איני רואה מה הטעם לכך. האם בסרט על אירועים אמיתיים לא עדיף היה להשתמש בדמויות אמיתיות? יתכן שהבמאי חשש מתביעות דיבה, אך ההודעה הזאת פגעה אנושות בתחושת האמינות שהייתה לי מהסרט.
נשאלת השאלה האם הסרט כסרט ולא כביוגרפיה של רוטנברג הוא סרט טוב? לדעתי כן, למרות הפגמים המרובים: יש בו דמות ראשית מעניינת מאוד, עלילה חזקה ומרתקת, משחק טוב של השחקנים הראשיים, והוא גם גורם לנו להבין טוב יותר משהו על עצמנו, על עברנו, ועל הגורמים שמשחקים תפקיד חשוב בחיינו. לכו לראות.
|
קישורים
ראיון עם אלי כהן - הבמאי של "איש החשמל"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש