סיפורנו מתחיל בשנת 84'. אחרי שבע שנים תחת שלטונו הכריזמטי של בגין, ולאחר פרישתו של זה מהזירה הפוליטית, עמדה המערכת הפוליטית בפני משבר מנהיגות קשה. הציבור היה מבולבל. מאז, הוא לא הפסיק להיות מבולבל. התחיל עידן התיקו הפוליטי. 84', 88', 92' - חלוקת המנדטים בין הימין לשמאל הייתה שווה. הכוחות הסקטוריאלים הפכו למכתירי המלכים. החרדים בממשלת שמיר, הערבים בממשלת רבין. מישהו היה חייב לעשות משהו.
"זוהי הטעות האלמנטרית של הפוליטיקה: צריך לעשות משהו, זה משהו, ומכאן - צריך לעשות את זה" (כן, אדוני ראש הממשלה).
"חוקה לישראל" התחילה כארגון שולי שניסה לשכנע את הפוליטיקאים לעשות רפורמה מקיפה במבנה המערכת הפוליטית בישראל. הבחירה הישירה הייתה השולית שבהצעותיהם, דובדבן על קצפת האמריקניזציה המוחלטת של ישראל, שכללה את חוק יסוד זכויות האדם, רפורמה בשיטת הבחירות לכנסת, והבחירה הישירה. אבל הפוליטיקאים לא שעו להצעותיהם של "חוקה לישראל". אנשי "חוקה לישראל" עשו את הדבר היחיד שיכלו לעשות - הם הפכו לפוליטיקאים בעצמם. הם התחילו לחפש את הפשרה שתאפשר ליוזמה שלהם לזכות להצלחה, אולי בשיטת הסלמי - נעביר סעיף אחד מהתוכנית שלנו, ואז יהיה קל יותר להעביר את האחרים. הסעיף הנבחר הוא זה שקסם לכולם - לציבור, לפוליטיקאים, למנהיגים - הבחירה הישירה.
כבר בשנים 88-89 הוגשו מספר הצעות חוק לבחירה ישירה, וסוגיית הרפורמה בשיטת הממשל בישראל אף נכללה בקווי היסוד של ממשלת האחדות בכנסת ה- 12, וזאת למרות שרק שתי מפלגות (שינוי וצומת) תמכו במוצהר כמדיניות סיעתית ברפורמה, בעוד שאר המפלגות היו חצויות בסוגיה. רק בשנת 92' הבשילו התנאים, ותוך הסכמה על יישום הרפורמה רק החל מהכנסת ה- 14, הצליחו יוזמי החקיקה להעביר את הרפורמה בכנסת, כשאת התמיכה הובילה מפלגת העבודה שהייתה בטוחה כי השיטה תפעל לטובתה לאור הפופולריות של רבין כמנהיג. הליכוד, שלא רצה לצאת כנגד העמדה הציבורית בזכות הרפורמה, נמנע ברובו בהצבעה הגורלית במרץ 92'.
אך עד ליישום השיטה ב- 96' חלו מספר שינויים דרמטיים שהפכו את הקערה על פיה. רבין הכריזמטי נרצח ומחליפו היה פרס, המועמד הבעייתי, כאשר מולו התייצב האבטיפוס של המנהיג של עידן הבחירה הישירה - בנימין נתניהו: צעיר, נאה, רהוט, כריזמטי. עובר מסך.
אך המהפך האמיתי בחברה הישראלית הגיע רק בבחירות לכנסת ה- 15 ב-99'. המפלגות הגדולות קרסו, ומספר המנדטים לו זכו שתיהן יחדיו, לראשונה מאז קמה המדינה, היה נמוך ממספר המנדטים לו זכו המפלגות הסקטוריאליות. ההבטחה של "חוקה לישראל" ליציבות פוליטית הפכה לבדיחה עגומה, ולאחר הבחירות המיוחדות הראשונות והאחרונות לראשות הממשלה, ביטלה הכנסת את "חוק יסוד: הממשלה 1992", והחזירה, בשינויים מינוריים, את שיטת הבחירות הותיקה על כנה.
אז מה צפוי לנו עכשיו? נתחיל עם מה שלא צפוי לנו: המשיח לא יגיע. התיקו הפוליטי היה ונשאר. גרוע מכך: הציבור (והתקשורת) עדיין שבויים בפוליטיקה של הבחירה הישירה. המנהיגים עדיין זוכים להבלטה מעל ומעבר למה שהיה ידוע לפני עידן הבחירה הישירה. לא רק במפלגות הגדולות, שם מקווים שהמנהיגים יסתירו באורם המסנוור את ההריסות המפלגתיות שרצות מאחרי גבם. גם במפלגות הקטנות, המנהיגים הפכו בשנים האחרונות לחזות הכל. לאחר שדרעי נטש את ש"ס, מציבה כעת המפלגה את הרב עובדיה כמנהיג עליון ויחיד. מן העבר השני, טומי לפיד ממשיך להיות, כמעט באופן בלעדי, הפרצוף של שינוי. ליברמן מופיע לבדו על מודעות "האיחוד הלאומי", בלי לציין את שאר אנשי הרשימה, שצפויה לקבל כ- 8 מנדטים בבחירות. המפד"ל עדיין מקרטעת אחרי אפי איתם (עד שיעוף זה, לאחר הכשלון הצפוי בבחירות), וגם בישראל בעליה ובמפלגות הערביות עסקים כרגיל, שלא לדבר על השפם של עמיר פרץ. יוצאת דופן יחידה ברשימת המפלגות הבינוניות היא מרצ, שמציגה במודעות שפורסמו בעיתונים היום את הראש ואת הזנב - שריד וביילין, מקום 1 ומקום 11 (הלא־ריאלי, לפי הסקרים) ברשימה.
אי אפשר לצפות ממערכת בחירות קצרה אחת לשנות תפיסה שהוחדרה בציבור בעשור שלם. נאלץ להמתין לכנסת ה- 17 לפני שנוכל לראות, אולי, חזרה לדפוסי ההצבעה של טרום הבחירה הישירה. אבל קברנים זריזים לא חסרים: "החזרה לפתק אחד כבר מסתמנת ככישלון", מבשרת היום הכותרת בעיתון "הארץ". העובדה שלראשונה מזה עשור צפויה עליה במספר המנדטים המשותף של שתי המפלגות הגדולות לא מפריעה לכתב להקדים ולבשר על מותה של השיטה החדשה. אך חשוב לזכור שגם הדרך למטה הייתה איטית. ב- 96' שתי המפלגות הגדולות ביחד זכו ב- 66 מנדטים - הרבה פחות מאשר בתקופת הבחירה בפתק אחד, אבל הרבה יותר מהשפל של 99': 45 מנדטים משותפים, מול 52(!) מנדטים למפלגות הסקטוריאליות, כפי שמציין אריק כרמון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה בגליון האחרון של "העין השביעית". הסקרים כיום מצביעים על מספר איפשהו בין 54 ל- 57 מנדטים לליכוד ולעבודה ביחד - וגם הם נובעים ברובם מהדיווחים על שחיתות בליכוד שגרמו לתנועה של מצביעים למפלגות אחרות. זאת, בעוד שלמפלגות הסקטוריאליות צפויה צניחה (ש"ס, ישראל בעליה) או שהן דאגו מראש להשתלב בתוך המפלגות האידיאולוגיות (ישראל ביתנו, הבחירה הדמוקרטית). מסתמנת ככישלון? לא, לא ממש.
אבל גם עוד שתי מערכות בחירות, סביר להניח, היא לא תהיה הצלחה גדולה. ביטול הבחירה הישירה היה בגדר "כיבוי שריפות" - לא פתרון לטווח ארוך. הדיבורים על רפורמה שלטונית התחדשו שוב. המכון הישראלי לדמוקרטיה, שעמד בראש החץ של המתנגדים לבחירה הישירה בתחילת שנות ה- 90, מוביל כעת קמפיין תחת הכותרת "חוקה בהסכמה". גורמים אחרים אינם טומנים את ידם בצלחת ועל הפוליטיקאים מופעל כבר כיום לחץ רב לפעול לרפורמה משמעותית בשיטת הממשל בישראל: לא רק העלאת אחוז החסימה, אלא מהפכה אמיתית - בחירה איזורית ולא ארצית, מעבר לשיטת בחירות מעורבת (כמו בגרמניה, ניו־זילנד ויפאן, שם חלק מהפרלמנט נבחר בבחירות ארציות וחלקו בבחירות איזוריות), ובראש ובראשונה, כמו תמיד, חוקה.
אך נראה כי כל השינויים הללו מנסים לעקוף את הבעיה. כל הפתרונות אומרים: הציבור הוא הבעיה. אילו רק היה ניתן, בטוחני כי כל המציעים היו מסכימים שהפתרון הטוב ביותר הוא "להחליף את העם". אבל אי אפשר, אז מציעים להגביל אותו, לכוון אותו, "לעזור לו" להחליט את ההחלטות הנכונות, "לדחוף אותו" לכיוון דאגה לאינטרס של המדינה והחברה במקום לאינטרס הסקטוריאלי שלו. לגרום לו להחליט, סוף סוף, מי הוא רוצה, לעזאזל, שינהיג את המדינה הזאת, איך, ולמה.
אבל דמוקרטיות לא עובדות ככה. החברה בישראל אינה ולא תהיה חברה נתינית - כזאת שרוצה שמישהו ישלוט עליה ושיפסיקו לשאול אותה מה היא חושבת. קשה גם לקרוא לחברה הישראלית חברה פרוכיאלית (שמחולקת לקהילות סגורות בתוך עצמן), ובוודאי שלא חברה משתתפת. מדע המדינה, כך נראה, זקוק להגדרה חדשה עבור החברה הישראלית. אם יותר לי, במסגרת לא אקדמית זו, אבקש להציע את המושג "חברה מתלוננת". אנחנו חברה שלא טוב לה. חברה לעומתית, חברה שחושבת שלא משנה מי זה שנמצא בשלטון, הוא בטח מנסה לדפוק אותנו. חברה שמפחדת לצאת פראיירית, חברה של "מגיע לי" ו"תן לי". חברה א־דמוקרטית. פה נעוצה הבעיה של הפוליטיקה הישראלית. עם תיקו פוליטי היינו יכולים להסתדר מצויין - פעם יטה קצת לכאן, ופעם לכאן. אבל הקבוצות הא־דמוקרטיות אצלנו הופכות תיקו שכזה לבסיס למיקוח, והתרבות הא־דמוקרטית בישראל הופכת את ההתמקחות של המפלגות הגדולות ללגיטימית. מי שנתן לגיטימציה לרבין לקנות קולות בכנסת במשרות שר היו שלושת אנשי "הדרך השלישית" שלקחו את המנדטים שלהם ויצאו מהממשלה, בניגוד לדעת סיעתם. מי שנתן לשמיר את הלגיטימציה לתת לחרדים כמעט כל מה שדרשו היו שתי האפיזודות הקודמות של המלחמה על חברי־הכנסת החרדים ב-84' וב-88'. והציבור רואה, מתלונן, ושוכח.
האם רפורמה בשיטת הממשל תציל אותנו מעצמנו? קשה לי להאמין. כשהפוליטיקה נגועה בא־דמוקרטיה ובשחיתות, שום מהלך חקיקתי לא יהפוך את הציבור למודל לחשיבה רציונלית, מחושבת, רחבה. השינוי חייב לבוא מלמטה, מאיתנו. לא מתוך דרישות כלפי הפוליטיקאים, אלא על־ידי הצמחת פוליטיקאים חדשים. על־ידי הפסקת המרוץ אחרי הפופוליזם, אחרי הרייטינג, אחרי המועמדים שעוברים מסך או שנושאים דרגות. על־ידי החלטה משותפת של הציבור בישראל להצביע הפעם לא לפי שיקולים סקטוריאליים, אלא לפי שיקולים אידיאולוגיים. לא לוותר על הויכוחים המהותיים על עתיד המדינה, אבל להסכים שעתיד המדינה הוא־הוא הנושא שעל כף המאזניים, ולא עתידו האישי של כל אחד ואחד מאיתנו.
החזרה לשיטה הישנה קונה לנו זמן. השאלה היא אם נדע לנצל אותו נכון. אם ננצל את הבחירה החופשית שלנו כדי לדעת איך לעשות שימוש נבון בזכות הבחירה.
|
קישורים
אריק כרמון - המאמר ב"עין השביעית"
חוקה בהסכמה - מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש