 |
סביר להניח כי אילו איש העסקים גד זאבי היה עומד בתשלומיו לבנקים מעולם לא היו מתעוררים החשדות נגדו. סיפור זאבי־צ'רנוי כמשל מניב מוסר השכל אחד: חייבים לבדוק היכן נכשלו האנשים שהציבור מצפה מהם לפעול בנקיון כפיים ולבדוק חשדות לשחיתות. למען האמון בדמוקרטיה. אגדה שהייתה באמת.
|
|
| חברה וכלכלה • אסף שטיין • יום ד', 25/12/2002, 18:27 |
|
| |
מעיון בשתי פרשות, החשדות כנגד זאבי־צ'רנוי והחשדות שהופנו כנגד יוסי גנוסר, עולה החשש שאלמלא ההדרדרות במצב הכלכלי והבטחוני, לא היינו שומעים על מקרים אלה לעולם. נדמה כי רק כעת, כשהים הכלכלי והבטחוני סוער, נפלטים ממנו אי־הסדרים היישר אל חופי המשטרה, ואנשים שפעלו מתאווה לכח או לכסף אסור, כפי שמסתמן מהאישומים, מתבקשים כעת לתת דין וחשבון. אולם לא די בחקירת המעורבים ישירות. זה הזמן לבדוק היכן נכשלו המנגנונים שהיו אמורים לחשוף את העסקות האפלות הללו בתקופה שהים הכלכלי־בטחוני היה שקט. בחינה של השתלשלות מכירת מניות בזק לאיש העסקים גד זאבי רק ממחישה את הצורך בבירור זה.
משל הזאב(י) וכיפה אדומה (בזק)
החשדות הסובבים את פרשת המכירה של 20% ממניות בזק לידי איש העסקים גד זאבי ממחישים היטב את הטענה.
ראשית הסיפור בספטמבר 1999. באותה עת טען זאבי במפתיע כי יש לו מספיק הון עצמי כדי להתמודד על רכישת מניות בזק. טענתו זו הפתיעה את אנשי המקצוע שהעריכו כי עסקה זו גדולה בהיקפה מהונו הפרטי. אולם זאבי 'עלה ליגה' כאשר טען כי ברשותו סכום שמקורו ברווחים מעסקים עלומים באפריקה והינו גדול דיו כדי לספק את ההון הנדרש לקבלת הלוואה למימון 80% מעסקת הקנייה. מכיוון שמדובר בהלוואה בסדרי גודל עצומים, 630 מיליון דולר, היו מעורבים במתן ההלוואה בנקים אחדים, ובראשם בנק הפועלים, בנק לאומי והבנק הבינלאומי הראשון. נראה כי הבנקים שמחו לקפוץ על העגלה. מנהל קבוצת הבנקים שהעניקה את ההלוואה לא התאמץ במיוחד לבדוק מהיכן השיג זאבי את הכסף והבירור לגבי סכום הכסף העומד לרשותו נסגר בשיחת טלפון.
משרד התקשורת נדרש לאשר את הצעתו של זאבי, ולוודא שאין חשד שמניות בזק יתגלגלו לשליטת גורמים פליליים או לא אמינים. אחרי שמשרד התקשורת אישר כי זאבי רשאי להתמודד על רכישת המניות ניתנה ההלוואה, וחמישית ממניות 'בזק', החברה השולטת בתשתית התקשורת והטלפונים בארץ, הועברו מחברת 'כייבל אנד וויירלס' לרשותו של אדם פרטי. העסקה התבצעה עוד באותה שנה, חודשים מעטים לאחר שהיוזמה הועלתה לראשונה. לאור גודלה, חשיבותה הציבורית והעובדה שמשרד ממשלתי מעורב בה, המהירות בה פעלו כל המעורבים נראית בדיעבד כמחטף של ממש. עולה חשש כי הבנקים הסתנוורו מהריבית הנלווית להלוואת ענק כזו עד שלא טרחו כלל לבדוק ולחפש בה פגמים. הממשלה פעלה ברשלנות כאשר מיהרה לאשר את העסקה (האם הופעלו לחצים במקומות הנכונים?). העיסקה נערכה בחיפזון המזכיר מקרים בשוק שבהם מוכר ממהר למכור את סחורתו לקונה 'פראייר' שהציע הצעת מחיר נדיבה (עד כדי חשד).
אבל הימים היו ימי פריחת ההיי־טק. מניות התקשורת הרקיעו שחקים, באופק המדיני הפציע מזרח תיכון חדש, והעתיד מעולם לא נראה ירוק יותר (ירוק מדולרים). תוך פחות משנה לאחר ביצוע העסקה הגיעו מניות בזק לשיא חדש. על הנייר הן הניבו כ- 300 מיליון דולר יחסית לערכן בעת המכירה. בשלב זה, כל עוד הכסף זרם והבנקים היו מרוצים, לא נחשב זאבי ל"פראייר" אלא "גאון פיננסי". אולם השמחה לא נמשכה זמן רב, וכמו בכל עסקה חפוזה החלו להתגלות הפגמים.
אחרי מפולת מניות ההיי־טק, ירדה מניית בזק אל מתחת לערך שבה קנה אותה זאבי ועקב כך הוא התקשה לעמוד בהחזרת ההלוואות שלקח. אז חזר ה"גאון הפיננסי" למשבצת של "הקונה הפראייר". הבנקים החלו לחשוש כי הם נקלעו לתהליך פזיז, התברר להם כי ייתכן שלבסוף ישלם את הריבית לא מי שלקח את ההלוואה אלא מי שהעניק אותה. קשייו של זאבי להחזיר את ההלוואה הניעו את הבנקים לנסות להשיג את הכסף בדרכים אחרות והם הגישו בקשה לבית־המשפט למנות כונס נכסים על חלקו בבזק.
עד כאן הסיפור הוא על עיסקה כושלת שמעורבים בה מלווים נלהבים ולווה שאפתן. הבעיה חבויה בחשדות שהחלו לצוץ במקביל להליכים שנקטו הבנקים נגד זאבי. החשד העיקרי הוא כי זאבי לא גייס את ההון שהציג כדי לקבל את ההלוואה "בעסקים באפריקה" אלא קיבל אותו מאיש עסקים אחר, מיכאל צ'רנוי. החשד הוא כי צ'רנוי, שהיה מעוניין ברכישת מניות בזק חשש שמשרד התקשורת לא יאשר את העסקה אם ייודע לו כי הוא מעורב בה ולכן ביצע את העסקה דרך זאבי. משמעות החשדות הללו היא שהאישור שקיבל זאבי מהממשלה להחזיק ב- 20% ממניות 'בזק' ניתן על סמך מידע כוזב, ובפועל שולט במניות אלו גורם אחר. כתב אישום שעומד נגד השניים מייחס להם בהקשר זה קבלת דבר במרמה (קבלת האישור מהממשלה לקנות את מניות בזק). כמו כן עלה חשד נוסף: ההלוואות הנוספות שהעניקו הבנקים (כאשר מניית בזק היתה בשיאה) שימשו להלבנת הון שעה שהחליפו ידיים מזאבי באפריקה לצ'רנוי באירופה, ומשם חזר חלק מהכסף לחברה בארץ בבעלות צ'רנוי.
השאלה המנקרת היא מדוע לא הופיע הצייד להציל את כיפה אדומה (בזק) מזאבי?
חשיפת שחיתות בעסקים אינה דבר חדש. העניין המכעיס הוא שייתכן כי הסיפור לא היה רואה אור יום לעולם, ולא מפני שהוא הוסתר היטב. פעולות ההסחה שנקט זאבי (על־פי כתב האישום) נראות מגושמות למדי. כל בר דעת הקורא את השתלשלות העניינים המוצגת כאן יכול היה לחשוד בקלות כי "משהו מסריח" עוד בשלבים הראשונים. לדוגמה, הבנקים המלווים בחרו לא לבדוק באופן יסודי את מקור הכסף. גם בהמשך, כאשר הופיעו חשדות ספציפיים כי מקור הכסף הוא כיסו של צ'רנוי, הם לא נבדקו באופן יסודי. משרד התקשורת אף הוא עצם עיניים בשמירה: העסקה התבצעה בחיפזון, רק בדיעבד הועבר לשר התקשורת דאז, בן־אליעזר, דיווח כי יתכן שזאבי משמש איש קש. נראה כאילו כולם התאמצו לא להפנות את הפנס אל הנושא האפל הזה כל עוד זרם הכסף לבנק.
הדרישה מצד המעורבים בפרשה לתת את הדין על מעשיהם צריכה להיות מופנית גם כלפי מי שהיה אמור לחקור בנושא באופן יסודי יותר. לא ייתכן שהבנקים ייצאו פטורים מן הפרשה בתירוץ עלוב כמו :"חשדנו אבל ביטלנו את החשד בשיחת טלפון". לבנקים היתה כאן אחריות. אם נשתמש במושגים מעולם הפשע, התחושה היא שהם ידעו כי הם מוכרים "סחורה חמה" אבל בחרו להעלים עין. גם משרד התקשורת נראה נלהב מדי - מדוע הופיעו החשדות רק בדיעבד, לאחר מתן האישור?
מוסר ההשכל
הסערה הבטחונית כלכלית שמנערת את המדינה הגיעה לענפים הכבדים והפילה פירות שחיתות רקובים. החל מאוקטובר 2002 נמצאות מניות זאבי בבזק בשליטתו של כונס נכסים. אם וכאשר תתבצע מכירה שלהם חייבת הממשלה לבדוק בקפדנות יתרה את הקונה הפוטנציאלי הבא.
אולם מעבר למקרה המסוים הזה מקנן החשש שמא מדובר בקצה קרחון. נשאלת השאלה כמה עסקאות לא כשרות נעשו בימים העליזים של בועת ההיי־טק תוך העלמת עין מצד הבנקים על מנת שלא להפסיד ריבית. כמה עסקאות דומות לזו המיוחסות לזאבי־צ'רנוי שולמו במלואן ולכן לא נודע כלל שהן התקיימו? (ובהקשר זה די לקרוא על פעילותו של גנוסר, שניהל משא ומתן עם הפלסטינים ביד אחת ובאחרת קיבל עמלות מחשבונו של ערפאת, כדי להיווכח שהחשש מוצדק). כל אלה מעוררים אי אמון במערכות השלטון בקרב האזרחים. חקירה אמיתית חייבת לשאוף לגילוי השומרים וציידי־היער, שהעלימו עין. יש לבדוק אצל מי מהמעורבים היו צריכים להתעורר חשדות, ומי מהם לא ניסה להאיר את הסוגיות האפלות. כל השומרים הכושלים הללו חייבים להחקר (לא, הם לא שין־גימלים). יש לחייב את כל האנשים הללו לתת את הדין על העלמת העין, כדי לחזק את הברגים ההולכים ומתרופפים באמון האזרחים במוסדות הדמוקרטיה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש