 |
חוקה היא מטרה מוצהרת של רוב המפלגות החילוניות בישראל. בעיניי ישראלים רבים, חוקה היא מטרה נכספת וסיוע במשימה הקדושה של איחוי הקרעים בעם. בנסיבות פוליטיות מסוימות, עשוי להתקדם הליך כינון החוקה. נראה שכדאי להעיף מבט באפשרות הזו, ולבחון האם היא באמת מצודדת כל כך. אולי כדאי לנו ללמוד משהו מלקחי החוקה האמריקאית?
|
|
| פוליטיקה • שי שמם • שבת, 28/12/2002, 19:59 |
|
| |
חוקה היא מטרה מוצהרת של רוב המפלגות החילוניות בישראל. בעיניי ישראלים רבים, חוקה היא מטרה נכספת וסיוע במשימה הקדושה של איחוי הקרעים בעם. אפילו איווט ליברמן הרים אותה על נס בעבר, אם כי החוקה שלו שונה משמעותית, מן הסתם, מהחוקה שבעיני רוחו של יוסי שריד. מפקד חיל האוויר המנוח, האלוף (במיל') בני פלד, כל כך הוטרד מהעדר היכולת להגיע לחוקה מוסכמת, שביקש שיספידוהו במילים הנוקבות:"האיש שחשב שהיהודים יכולים להקים מדינה, וטעה". בחירות 2003 מתקרבות, וייתכן שדווקא אחריהן, בנסיבות פוליטיות מסוימות, עשוי להתקדם הליך כינון החוקה. נראה שכדאי להעיף מבט באפשרות הזו, ולבחון, האם היא באמת מצודדת כל כך? ובכן, היא לא.
האם חוקה היא מעשית? הפרשנים יאמרו שלא, אולם למעשה יתכן מצב שבו קואליציה קטנה, משוללת מפלגות דתיות, תעלה בכנסת בהצלחה הצעה לשריין את חוקי היסוד הנוכחיים, אולי בתוספת חוק יסוד נוסף שירחיב את נושא זכויות האדם, כך שרק רוב של שמונים חברי כנסת יוכל לשנותם, או אפילו רוב גדול יותר. הצעה שכזו תהפוך את חוקי היסוד לחוקה לכל דבר. הרי זו הגדרתה של חוקה - חוק העומד מעל החוקים הרגילים ושניתן לשנותו רק ברוב מיוחד.
אחת מעובדות היסוד השערורייתיות ביותר של החקיקה בכנסת נוגעת לאפשרות הזו. הצבעה של שני ח"כים מול אחד יכולה לשריין חוק, כך שמאוחר יותר תידרש הסכמת בית המחוקקים כולו כדי לשנותו. בדרך כלל עומד בית המשפט העליון איתן כנגד סקנדלים חקיקתיים מהסוג הזה, אך האם יפסלו השופטים שבירושלים את כתב הזכויות שלהם, המסמך שהוא משאת נפשם במשך שנות דור, גם אם תהיה לידתו בחטא? אשרי המאמין.
חוקה שכזו, שכפסע היה בין תומכיה לבין הצלחת חקיקתה בעבר, אינה חזון רחוק, אך היא בהחלט חיזיון תעתועים. חקיקת חוקה כזו תהווה מעשה שוד, עושק סמכויות ההכרעה של הכנסת ושל הציבור שבחר בה והעברתן לבית המשפט. דווקא עבור אלו התומכים בהשתתת המדינה על יסודות ליברליים, תהיה חקיקת החוקה כריית בור על מנת ליפול בתוכו.
על טיבה של חוקה תלמדנו התבוננות קצרצרה בהיסטוריה המשפטית שמעבר לים, בארצות הברית של אמריקה. בשנת 1857, זמן קצר לפני מלחמת האזרחים, בפסיקה המפורסמת בעניין העבד הנמלט דרד סקוט, קבע בית המשפט העליון בוושינגטון כי העבדות מעוגנת בזכות הקניין, והוביל בכך למלחמה הגדולה בין הצפון לדרום. לאחר מלחמת האזרחים פסלו השופטים העליונים בלעג את בקשתן של נשים להנות משוויון הזכויות ומזכות ההצבעה שהוקנו אז גם לשחורים. בשנת 1897 הכשיר בית המשפט את ההפרדה הגזעית בבתי הספר, בפסיקה זכורה לשמצה.
בסוגיית חופש הביטוי, קבע השופט הולמס בשנות מלחמת העולם הראשונה, בשם בית המשפט, כי הפצת עלונים הקובעים כי "גיוס חובה הוא סוג של עבדות", מצדיקה עונש מאסר וכמוה כ-"קריאת 'שרפה, שרפה' במקום ציבורי". המטאפורה אולי מפוקפקת ביותר, אך מאז היא הפכה למוטו בפי מגבילי חופש הדיבור לדורותיהם.
בשנות השלושים של המאה ה-20 שם בית המשפט העליון מכשולים בפני הרפורמות הפרוגרסיביות שהוביל הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט. רוזוולט טיפל ב"הרמת הראש" השיפוטית בכפפות ברזל שהתבררו כיעילות להפליא. הוא איים למלא את הבנין בגבעת הקפיטול בשופטים בעלי השקפות שמאליות דומות לשלו. האיום הועיל כל כך, שמימושו הפך למיותר.
בשנת 1972 פסל בית המשפט העליון את עונש המוות כפי שהונהג עד אז. שני שופטים אף תמכו בשלילתו המוחלטת של עונש מחריד זה. עמדה מבורכת כשלעצמה, אך מוזרה ביותר מבחינה משפטית, שכן עונש המוות מוזכר בחוקה עצמה כלגיטימי.
בשנת 1973 קבע בית המשפט שלאישה יש זכות חוקתית להפיל את העובר שברחמה, בהתבססו על "הזכות לפרטיות", שקיימת הייתה במוחם של השופטים, אך אין לה זכר במילותיה של חוקת ארה"ב. כעשור מאוחר יותר קבע אותו בית המשפט עליון, בהרכב שמרני יותר, כי איסור על יחסי מין הומוסקסואלים, אפילו בין בוגרים, בהסכמה ובצנעת הפרט, אינו סותר את החוקה. עקביות במיטבה.
הפסיקה האחרונה בארץ האבסורדים השיפוטיים הבלתי מוגבלים, העניקה לג'ורג' וו. בוש את הנשיאות, אף שאין מחלוקת על כך שאנשים רבים יותר, במדינת פלורידה ובארה"ב כולה, הצביעו לאל גור. באמצעות שימוש להטוטני בזכות השוויון שללו השופטים הרפובליקנים את זכותם של קשישים יהודים ושל שחורים להצבעה שווה, והבטיחו את ישיבתו בבית הלבן של הנשיא שבו תמכו. מומחי החוק באמריקה לא ידעו לאן לשאת את החרפה.
התבוננות בשלל הפסיקות הללו תלמד אותנו שמשמעות רבה לחוקה כשלעצמה - אין. משמעות לזהותם ולעמדתם של המוסמכים לפרשה - יש ויש.
נניח שהתסריט שהועלה פה יתגשם, ותחקק חוקה. בית המשפט העליון, שבראשו הנשיא ברק או הנשיאה המיועדת בייניש, יחל בפסילה סדרתית של חוקים שלא יהיו לטעמו - הסדר אי־גיוס בחורי הישיבות, חוקים לסגירת עסקים בשבת, חוקים ביטחוניים שיש בהם פגיעה בזכויות אדם, חוקים המשמרים את זהותה היהודית של המדינה ועוד. גם אם יהיה בכנסת רוב שיתנגד לבריונות הליברלית הזאת, ידיו יהיו כבולות, שכן לא ניתן יהיה לגייס לחקיקת "עוקפי הבג"ץ" את הרוב הגדול הנדרש לשנות חוקה עבת שריון שכזו.
התוצאה הבלתי־נמנעת תהיה התקוממות רחבה מצד גורמים חרדיים וגורמי ימין, איומים, אולי אף אלימות כלפי שופטים וכרסום האמון במערכת המשפט עד כדי משבר חוקתי של ממש. כל זה יכשיר את הקרקע למהלך פוליטי שיערער את עצמאות המערכת השיפוטית ויסכן את אושיותיה הליברליות של הדמוקרטיה הישראלית.
החרדים והימין, חוגים שלעולם אינם אומרים נואש, ינסו להשתלט על הוועדה למינוי שופטים ולהגדיל את משקלם של הפוליטיקאים בין חבריה, או לחילופין, ליזום את הטלת מינוי השופטים על כתפיה של הכנסת. כאשר הכנסת תתמוך במינוי משפטנים ימניים ודיינים חרדים לבית המשפט העליון, מה תועלת תהיה בחוקה אותה אמורים יהיו הם לפרש? תוצאה איוולתית שכזו של חקיקת חוקה תשווה להצלחת מתנגדי החרדים להעביר את החוק לשינוי שיטת הבחירות, עוגת קצפת מפוארת למראה, שהרבה מטפחות נדרשו למחותה מעל פרצופה של הדמוקרטיה הישראלית.
נכון להיום אין בישראל חוקה, אך מכיוון שהאמונים על פרשנותו של "העדר החוקה" הזה הם ברובם משפטנים שמאלנים ליברלים, הם מצליחים לכפות על הרשות המבצעת במדינה את עמדותיהם, מאזנים זרמים ריאקציוניים חזקים ומהווים חסם בפני מדינת הלכה ובפני ביטחוניזם משולח רסן. דווקא חולשתם - יכולתה של הכנסת לעוקפם - היא זו המאפשרת השלמה עם כוחם, אף שהוא הולך ומתגבר. בארה"ב אמנם משלימים עם קיומו של בית משפט עליון חזק הרבה יותר, אך מקורה של השלמה זו הוא בהפכפכות אופי בית המשפט. השופטים הם מינויים פוליטיים של הנשיא, פסיקותיהם בהתאם בדרך כלל, והשמרנים או הדמוקרטים מודעים לכך שביכולתם לשנות את הרכב השופטים באמצעות פתק ההצבעה. חוקה שתקשה על עקיפת שופטי העליון תביא את הגורמים הפוליטיים המאוימים על ידם ליצור מנגנון ניידות פוליטי דומה, שיהפוך את בית המשפט לסניף של הכנסת, עם אותה השפעה חרדית וימנית קיצונית. בסופו של דבר יגלו השופט ברק ונאמניו שחוקה דמוקרטית לעילא המופקדת בידי שופטים מטעם הרב עובדיה יוסף מבשרת הרבה פחות מאשר דף חלק המפורש ברוחו של "האדם הנאור".
|
קישורים
חוקה בהסכמה - המכון הישראלי לדמוקרטיה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש