מספרים על תייר שבמהלך שהותו בבריטניה רצה להנות מהצגת תיאטרון טובה. עלעל הלה בעיתון ומצא המלצה לגבי הצגה המבוססת על סיפור מאת אגאתה כריסטי. כרגיל בסיפוריה של כריסטי, מדובר במקרה רצח, והחוקר (הרקול פוארו, או אולי מיס מארפל) עומל במשך הסיפור כולו, מעלה חשדות חותכים כנגד כל אחת מהדמויות כמעט, ולבסוף - בעמוד האחרון של הספר, או בדקה האחרונה של ההצגה - חושף את הפושע האמיתי, גילוי שאמור להפתיע את הקהל כולו.
ובכן, יצא התייר מפתח המלון, עצר מונית, ונסע לתיאטרון. כשיצא מן המונית, לא טרח להשאיר טיפ לנהג, וזה, כנקמה, אמר לו: "The butler did it" ("המשרת עשה זאת"). כך, במשפט אחד, הרס הנהג לתייר את ההנאה מההצגה כולה, משום שעוד בטרם ידע מי נרצח, ידע כבר מי הרוצח.
ביום שלישי האחרון עברתי חוויה דומה לזו שעבר התייר בסיפור הנ"ל. אלא שאני, להבדיל מהתייר, לא פגעתי באיש, ו"זכיתי" באובדן ההפתעה על לא עוול בכפי.
כמנויים ב"תיאטרון חיפה", יצאתי עם אישתי להצגה "חצוצרה בוואדי", על־פי סיפרו של סמי מיכאל. מיכאל אינו כריסטי, ואין זו הצגה המבוססת על סיפור מתח; ובכל זאת, יש בסיום העלילה, בדקה האחרונה ממש, תפנית מפתיעה. כדרכנו, הגענו לתיאטרון חצי־שעה בערך לפני תחילת ההצגה, רכשנו תוכניה בכניסה, קנינו כוס קפה במזנון התיאטרון (שהוא, אגב, עלוב למדי ולחלוטין אינו מצדיק את מחיריו המופקעים) וישבנו לעלעל בתוכניה.
כאן, מתוך התוכניה, עליה שילמנו מכספינו להנהלת התיאטרון, עלתה דמותו האנקדוטית של אותו נהג מונית ובמחי־משפט גילתה לי את הסוף, והעיבה על הנאתי מההצגה כולה. הרגישו חופשי להאשים אותי בבורות: למרות שקראתי ספרים אחרים של מיכאל, את "חצוצרה בוואדי" לא קראתי מעולם, ולא הכרתי את העלילה. האם זוהי סיבה מספקת להתעללות שכזו, לחוסר התחשבות שכזה? מדוע הרשו לעצמם פרנסי התיאטרון להניח כי הקהל כולו מכיר את הסיפור?
מבחינות רבות, התוכניה של הצגה זו דווקא בולטת לטובה. היא כללה דיונים לא־שיטחיים בנושאי ההצגה וסיפקה חומר קריאה מעניין. אולם למה לא טרחו מתכנניה להוסיף את המילים "אנא, אל תקראו טקסט זה בטרם ראיתם את ההצגה, מחשש לפגיעה בהנאתכם" לפני כמה מאותם מאמרים? היה צורך להוסיף אזהרה זו באותיות גדולות ומהבהבות, לדעתי.
כשאני מתענג על טרגדיה שיקספירית, אם בתיאטרון, בקולנוע או מבין דפיו של ספר, גם אם לא הכרתי אותה לפני־כן ברור לי כי בסופו של דבר כולם, פחות־או־יותר, ימותו: דזדמונה ואופליה, המלט ואותלו. די בתת־הכותרת "טרגדיה שיקספירית" כדי להבין זאת. אבל למה עלי להכיר את הסוף כשתת־כותרת היצירה היא, בפשטות, "דרמה ישראלית"?
אולי אני מפספס משהו. אולי רק אני עוד חי באשליה, וכולם סביבי כבר התרגלו: אצלנו, הסוף תמיד טראגי.
|
קישורים
חצוצרה בוואדי - מתוך אתר תאטרון חיפה
|