בחלק א' של המאמר דנתי בתופעות של ניאו־חסידות והסטת המרכז מהלימוד אל הבניה העצמית. בחלקו השני של המאמר אדון בשני אספקטים נוספים של הפוסט־מודרניות בחברה הדתית, ואנסה להסביר כיצד משתלבים אלו עם המסורת היהודית.
פניה לתורות רוחניות לא יהודיות
נושא זה הוא מצד אחד הפשוט ביותר ומצד שני הסבוך ביותר כיוון שהוא עוסק בקו הדק שבין "ניו־אייג"' ל"שבעים פנים".
באופן כללי ישנה פתיחות מצד צעירים דתיים אל תחומי תרבות שאינם יהודים במוצהר, ואחרי תורות רוחניות שאינן יהודיות במוצהר (אך אינן כרוכות בבעיות הלכתיות כל שהן). חשוב להדגיש כאן: בסעיף זה אנו מדברים על צעירים שאינם מוגדרים כ"חפיפניקים" .כיוון שדרושה התאמה ליהדות או לכל הפחות אי התנגשות עם ההלכה וערכיה כדי שרעיון יתקבל על הנוער הדתי שאינו "מחפף".
הדוגמאות בנושא זה רבות ומגוונות - החל בקריאת ספרות כללית שלא לשם לימודים או מקצוע אלא לשם "הרחבת אופקים", המשך אל היוגה ודומיה, וכלה בשימוש בתפישות פילוסופיות, בד"כ מזרחיות, כ"מסייעים בעבודת ה"'.
מדוע זה קורה? ההסבר מתחלק למספר תתי הסברים שרובם אוזכרו כאן בעבר:
ניתן לחלקם לשלוש קבוצות עיקריות: "הסבר חיצוני", "שבעים פנים" ו"ניו אייג"'. אדון בהם על־פי סדר זה.
ראשית - יש להצביע שוב על העובדה שנוער דתי חי בדרך־כלל בחברה שבה האווירה הכללית היא חילונית. כתוצאה מכך, רבים מוכנים לשאוב מהחברה הכללית כל מה שאינו עומד בסתירה להלכה, גם אם אין בכך ולו גרעין של תועלת דתית. יש בכך משום שטחיות וזווית של מחסור בעמוד שידרה, אך מאידך יש כאן בדיעבד העמדה של העניין הדתי במרכז חיי הצעיר הדתי, כלומר סימנים חיוביים להעמקה ברוחניות (כפי שכתבתי בעבר, העמקה היא המפתח לרוב הנושאים האמונים). שנית - אפשר לנעוץ את ההסבר לתופעה, בפשטות, כפועל יוצא של שיטת "שבעים פנים", שפותחת אפיקים חדשים בעבודת ה' בפני בני הנוער ונותנת לגיטימיות גם להשפעות החיצוניות - החל מפילוסופים אירופאים אל הזן ואחרים.
הזווית השלישית, זו המשייכת את הפתיחות החדשה לעידן החדש היא למעשה פועל יוצא של ההסבר הראשון שהוצג. אולם ההבדל בין ההסברים מהותי ונעוץ בשלב ההשפעה. בעוד שההסבר הראשון יסודו דווקא ברדידות, הרי שההסבר שיובא להלן תולה את השינוי בגישה מחשבתית. כאשר הנוער הדתי, מתוך מעורבות בחברה החילונית, קלט לתוכו את תפיסת העולם ה"ניו אייג'ית", הוא החל לחפש מה יתאים לשילוב של תפיסה זו בחייו. כיוון שהחסידות והקבלה לא היו חדשניים עקב קיומם העתיק פנה המחפש אל אפיקים חיצוניים מתוך הכרה עמוקה שאמת יכולה להימצא גם שם. מתוך כך ברור כיצד הגיעו הצעירים אל התורות החיצוניות.
כמובן שסביר להניח שכל אחד מאלו העוסקים בתורות חיצוניות הגיע לכך באחת הדרכים המתוארות. וכמובן שאין לגרוס כי כולם הגיעו באותה דרך.
האם תהליך זה חיובי או שלילי? פה אנו שוב נכנסים למחלוקת גדולה. יש הטוענים, בעיקר מקרב הציבור החרדי, שאל לו ליהודי לפנות לדרכים שאינן חד משמעית יהודיות. מנגד ישנם הטוענים שכל עוד הדבר מסייע לעבודת ה', כמובן שפניה זו היא חיובית. הקיצונים ביניהם יטענו שהיא חיובית אף אם יסודה בהיסחפות אחר הציבור החילוני, בשל תוצאותיה הסופיות החיוביות.
מכאן עולה מאליה התשובה לשאלה על הפן הניו אייג'י של השינוי הנ"ל: ברור לחלוטין שכלפי חוץ זוהי גרסה דתית לניו אייג'. הטענה שלמעשה ישנו הבדל מהותי בין תמורה כזו לניו אייג' תידון בהמשך.
יצירת תתי־חברות בתוך הציבור הדתי לאומי
פעם כל הציבור הדתי־לאומי דגל פילוסופית בתורת הרב קוק, כפי שהשתקפה דרך ישיבת "מרכז הרב". מלבד זה, היו גם תלמידי ישיבות נוספות (בעיקר ישיבות "הר־עציון" ו"כרם דיבנה") ובני הקיבוצים הדתיים. אבל נותני הטון היו ברורים לחלוטין - "מרכז הרב" וגרורותיה. כמובן שלשיטה הפילוסופית הייתה השפעה חד־משמעית על השיוך הפוליטי והתרבותי של הדוגלים בה. כך נוצרה תרבות דתית מאוד מסוימת, שממנה נפרדו ה"פחות־דתיים" וה"מתחרדים". השיוך התרבותי הזה היה שיוך שנגע לתחום הפוליטי הדתי והתרבותי. כיום ניתן לומר שאין הדבר כך: מבחינה תרבותית, הציבור הדתי מתחלק להרבה זרמים משניים השונים זה מזה בתפישת העולם, בפילוסופיה, בדעה הפוליטית, במוזיקה לה הם מאזינים, במקומות הלימוד, בצורת הכיפה וכיו"ב.
יש להבהיר בצורה חד משמעית - עדיין קיים צבור שמתקרא "הציבור הדתי־לאומי", ועדיין מדובר באותו ציבור. העניין הוא שנבקעו בקיעים בקיר האחידות, וכיום הוא הרבה יותר מורכב מבעבר. עדיין ישנו מכנה משותף עז בין כל חלקי הציבור - תתי־הזרמים לא מגדירים את עצמם כ"ציבור דתי־לאומי" על חשבון תת־זרם אחר.
מה משקף תמורה זו כפוסט־מודרנית? למעשה המשמעות הראשונית של הפוסט־מודרניות היא ריבוי האמיתות. מכאן נבע הניו־אייג' ומכאן צמח מושג הנרטיב. לפיכך ברור שהפועל היוצא הראשון של קבלת הפוסט־מודרניות אל הציבור הדתי יהיה ריבוי דעות ויצירת תתי־זרמים שאינם שוללים זה את זה או זה את אמיתותו של זה.
סביר להניח שזהו אחד הביטויים היסודיים ביותר של חדירת הפוסט־מודרניות. מאידך, ניתן לטעון באותה סבירות כי מדובר כאן בהפנמה של עקרון "שבעים פנים". קשה להניח שיש מי שיטען נגד ריבוי הדעות, משום שההפנמה של הלגיטימיות שלו עמוקה מספיק, וכיום לא יכול אדם לקום ולהגיד "רק דרכי שלי היא הנכונה" מבלי שיוכתר כצר אופקים.
למעשה, העובדה שריבוי הדעות בתוך הציבור הדתי־לאומי התקבל כל־כך לעומק, בעוד שהציבור ממשיך לטעון כי ברמה הכללית דרכו שלו היא נכונה ושולל את נכונות הדרך החילונית או החרדית (מי יותר ומי פחות) מהווה חיזוק משמעותי ביותר לנכונות השיוך דווקא לעניין "שבעים פנים".
גם פתיחת האפיקים הנוספים לפני השרות הצבאי מהווה קישור נאמן לקיום תתי־הזרמים.
בעבר ברור היה שמי שחפץ להתגייס לצבא כשהוא נושא מטען רוחני יתר על מה שמקבלים בישיבה התיכונית, צריך ללכת לישיבה גבוהה לפני הצבא - בין אם לישיבה גבוהה ובין אם לישיבת הסדר. הבעיה הייתה שהישיבות בנויות לתוכנית לימודים ארוכת טווח, דבר שגרר את העובדה כי בחור שהתגייס לאחר שנה של לימודים נשא עמו רק את היסודות ולא דבר מעבר לכך. כמו־כן, השירות בישיבת ההסדר מנע מהתלמידים את השירות ביחידות נבחרות, את היכולת לבחור מקום שירות ובחירה במסלול של קצונה, וחייב אותם למסלול שירות מקוצר, שרבים ראו כשלילי. לפני פחות מעשרים שנה נפתחה המכינה הקדם־צבאית־ישיבתית הראשונה, וכיום הן פורחות. קיימות קרוב לעשר מכינות ישיבתיות, וההצלחה שלהן גררה הקמת מכינות לא־דתיות. על פי נתוני צה"ל, שליש מבוגרי המכינות משרתים כקצינים.
כיום כבר לגיטימי לצעיר דתי ללכת למכינה במקום לישיבה. מהו, בעצם, ההבדל? המכינה מלמדת בעיקר נושאים הקשורים במחשבה. ובצורה חד משמעית עושה זאת על חשבון לימודי הגמרא. במקום להתמקד בבניית תלמידי חכמים, המכינה מעדיפה לבנות מאמינים שלאו דווקא יהיו בקיאים בש"ס ופוסקים. המכינות, מבחינה זו, משקפות את קיומם של זרמים פנימיים בצורה הטובה ביותר. ראשי המכינות מודעים לכך שלא כל אחד מתאים למכינה, ובצורה חד משמעית טוענים שישנם כאלו שעדיף שילכו לישיבות. גם בישיבות מכירים בכך שישנם אנשים שלהם לא מתאים ללמוד בישיבה למשך חמש שנים - כאלו שרואים את ייעודם בצבא, או כאלו שסתם אינם בעלי יכולת לימוד (וכאלו באמת - יש מעטים מאד, למרות שרבים טוענים כאילו הם 'לא מסוגלים').
קיים גם מסלול של ישיבות הקיבוץ־הדתי - שרות של חמש שנים הכולל שנתיים בישיבה ושלוש שנים שרות צבאי, כאשר פרק הצבא מחולק באמצעיתו על ידי שנת ישיבה. אולם מסלול זה מושך אליו בעיקר כאלו החפצים בלימוד בישיבה, אך מסיבות אידיאולוגיות מעוניינים בשירות צבאי לא מקוצר.
סיכומו של העניין - על פי המובא לעיל נראה כאילו ניתן לטעון בפה מלא כי השפעות פוסט־מודרניות חדרו אל תוך הנוער הדתי, עד כדי כך שכל תפיסת עולמו וכל השינויים החלים בציבור זה הם תולדה של רעיונות אלו. אולם, כפי שרמזים מקדימים שפוזרו לאורך כל המאמר רמזו - ברצוני להציע הסבר תחליפי לשינויים שחלו בנוער הדתי, הסבר ששורשיו לא בשנות השבעים המוקדמות, אלא אי־שם בעבר הרחוק של העם.
שבעים פנים - פוסט־מודרניות מסויגת בתקופה הפרה מודרנית
היהדות תמיד התנהלה תחת האמירה במדרש "במדבר־רבה" (בפרשה י"ג) - "שבעים פנים לתורה". המשמעות של קביעה זו מהותית ביותר בכל אחד ממקצועות היהדות. לדוגמה, במחשבה יש זכות לריבוי דעות מוחלט. ולכאורה יש להגיד שכל הדעות כולן נכונות ועל כל אדם לבחור לו את הדרך המחשבתית המתאימה לו. מדוע לכאורה? ובכן, כאן נעוץ ההבדל שבשמו אנו מבדילים בין יהדות אורתודוכסית לפוסט־מודרניות. ליהדות, כמו לכל דת, יש מושג שאינו מקובל על החשיבה החילונית הפילוסופית, ובוודאי שלא על העולם הפוסט־מודרני: היהדות גורסת שישנה אמת אחת בלבד, והיא מובאת בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה (יחסי תורה שבכתב ותורה שבעל פה יכולים לשמש נושא למאמר נפרד).
אם כן, כל תורה מחשבתית יהודית (שכפי שנאמר - מהווה אמת מוחלטת בפני עצמה), חייבת להישמע למספר עקרונות ולהוביל למספר מטרות. כפי שהגדיר זאת הרב ארז משה גרשוני - "כשבילים בדרך המלך". הפלורליזם המחשבתי היהודי מתיר ומעודד ריבוי דעות, כל עוד הן אינן סותרות את האמת המוחלטת. רק גישה פילוסופית שמחייבת קיום מצוות, אמונה באל נצחי ובורא, כפיפות להלכה ולהוגיה (יהיו ההוגים אשר יהיו - כל עוד הם נאמנים למתודולוגיה התלמודית), ודברים ממין זה.
מי שיביט בתופעות שתוארו במאמר יבין כיצד כל אחת מהן, לצד החדשנות שבה, מגבילה את עצמה לפעול אך ורק בתחום שיכול להיות קביל בתוך הגדרות העולם האורתודוכסיות. זוהי דרכה של היהדות לדיור בכפיפה אחת של אמת מוחלטת ופלורליזם. כתוצאה מהזכות הזו לריבוי דעות, מרשה לעצמו הנוער להצהיר כי הוא מחפש את "דרכו שלו" - הדרך בה יוכל לקיים מצוות ולחיות כיהודי בהנאה המקסימלית האפשרית. לכן מרובים כיום הדיבורים על "התחברות" - הכל מתוך הכרה שבשפע העצום האפשרי, חובה עלינו לבור לנו את הדרך המתאימה יותר לכל אחד אישית.
מהי הטרגדיה הגדולה של שהנוער הדתי, החי על־פי עקרונות "שבעים פנים"? כיוון שהנוער הזה מנסה להיות חדשני בתוך מסגרת שהינה שמרנית במהותה, הוא חש במחסור חמור במורי־דרך מבין ההנהגה הרבנית. מי שרוצה לפעול על־פי ההלכה ולהיזהר מכך שרעיונותיו יחרגו ממה שהוא שואף אליו, חייב הנהגה משכילה (בתחום התורני) שתדע לסייע לו. למרות שישנם רבנים שבהחלט מסוגלים ומבינים את הנוער, הם עדיין מעטים.
אם כן, כל התמורות האדירות הללו והדיבורים על 'אינדיבידואליזם' ועל 'התחברות', כמו על 'מיצוי עצמי' ועל 'דרך משלי', כולם דרכים לאותה מטרה - חיים נכונים יותר כיהודי מאמין ושומר מצוות. שוב יש להדגיש, כאשר ההלכה האורתודוכסית עומדת כראש ובסיס.
|
קישורים
חפיפניקים - חפיפניק דתי - קוים לדמותו - מאת ש. פוגל
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש