|
אנחנו צריכים להפנים שבמלחמה נגד הפלסטינים אין ולא יהיו נצחונות גדולים. הגיע הזמן לשמוח גם על הנצחונות הקטנים והבלתי-חשובים לכאורה.
|
|
פוליטיקה • דורון חבקוק • שבת, 26/10/2002, 20:30 |
|
| |
והרי הצהרה: ניצחנו במוקטעה. כן, כן - ניצחנו. לא איזה ניצחון גדול, אבל בכל זאת - הקרב במוקטעה הוא עוד ניצחון בקרב קטן בדרך לניצחון במערכה כולה. ופה, כנראה, קבור הכלב: המערכה נגד הפלסטינים היא ארוכה. היא אינה יכולה להיות מוכרעת בנוק־אאוט. למעשה, לא בטוח שבכלל ניתן להכריעה. כנראה שלכל היותר נוכל לצפות לניצחון בנקודות, שיארך זמן רב. יש שיכנו זאת "ניהול עימות" במקום "הכרעת עימות", כלומר, עלינו להבין שאת העימות מול הפלשתינאים לא נוכל להביא לידי הכרעה אלא רק לנהל, ואם לנהל, אז מוטב בצורה נבונה.
אחד היסודות החשובים באומנות הניהול הוא הכפפת המטרות הקטנות־המידיות לטובת המטרות הגדולות־ארוכות הטווח. כך, לדוגמא, עשוי מנהל לוותר לעובד על טעות שעשה, אפילו הייתה זו טעות משמעותית, מתוך מחשבה על פרוייקט עתידי בו נדרשת עזרתו של עובד זה. או לחילופין, יכול אותו מנהל דווקא לא לעבור על טעות זו לסדר היום, מתוך רצון להראות מדיניות אחידה וקו ברור כלפי כל העובדים. בכל מקרה, מנהל טוב יקבל החלטה שתתבסס על הערכתו את ההשלכות ארוכות הטווח של העניין.
מהן המטרות ארוכות הטווח של מדינת ישראל בעימות מול הפלסטינים? להבנתי ניתן לתמצת זאת בערך כך: להשיג בטחון לאזרחיה. מה שמאיים היום על בטחון אזרחי המדינה הוא הטרור הפלסטיני, ולכן מדינת ישראל מנסה למגר את הטרור הנ"ל. מלחמה נגד טרור, כפי שכל בר־דעת בעולם כיום יודע, זה עניין לא פשוט. אני מאמין שרוב האנשים יסכימו שהשגת תת־המטרות הבאות היא הכרחית:
1. הריסת תשתית הטרור (מבנים, מתקני אימון, טרוריסטים וכו'). 2. מדיניות עקבית שלא מתגמלת טרור.
יש, כמובן, אלמנטים נוספים שיכולים להועיל, למשל השגת הסדר מדיני שיקטין את המוטיבציה לטרור, או הגברת אמצעי האבטחה במדינת ישראל גופה (כולל הקמת גדר הפרדה). אינני מזלזל באלמנטים אלה, אולם יש לשים לב כי הם בשום אופן אינם סותרים את שני היסודות שהדגשתי.
הריסת תשתית הטרור היא יעד שתוצאותיו מידיות ולכן הוא זוכה ליותר פופולריות. טרוריסט שמחוסל לא מבצע פעולות טרור - הרווח הוא מיידי וברור. אי מתן פרס לטרור, לעומת זאת, הוא יעד ארוך טווח, שמטרתו להוריד את המוטיבציה לטרוריסטים. לצערנו, ניתן לקבוע בצורה כמעט גורפת כי הטרור, עד היום, הוכיח עצמו כמשתלם. את המחיר משלם כל העולם המערבי, כולל מדינת ישראל. "אי מתן פרס לטרור" משמעותו המעשית אצלנו היא הגברת הלחץ על מוקדי הכוח הפלסטינים כל עוד יש טרור מאורגן וממוסד ברשות.
הפעולה במוקטעה הגבירה את הלחץ על הרשות הפלסטינית. ודאי כמה מן הקוראים יתמהו - הכיצד? הרי ישראל נסוגה לאותן עמדות בהן החזיקה לפני הפעולה! ובכן, ידידי, לא כך הוא: מדינת ישראל נמצאת בעמדה משופרת מעט בשני מובנים: בשטח, שהרי אף נסיגה אינה מושלמת (כמו שהתלוננו בכירי הרשות), ויותר חשוב - במובן התודעתי. ישראל מחדירה לעולם שמה שנראה עד לפני זמן קצר בלתי אפשרי - פעולה בתוך מתחם הממשל הפלשתיני, בידוד ערפאת ואולי אף סילוקו - הופך להיות לתגובה לגיטימית. כדי להמחיש זאת, אעזר בדוגמה.
כיום ישראל שולטת, למעשה, על כל שטחי הגדה. מטילה עוצר, מבצעת מאסרים... פעם הייתה רשות פלסטינית ששלטה ברוב הערים בגדה. מישהו זוכר מתי התחולל השינוי הזה? הרי התחושה היא שאחרי כל פעולה של צה"ל, מגיע לחץ בינלאומי, שמסיג אותנו לאחור. אבל מסתבר שהנסיגה הזו אף פעם אינה מלאה, וכך, עקב בצד אגודל, מגבירה ישראל את הלחץ על הרשות.
השיטה הזו, של צעד אחד קדימה וחצי צעד אחורה, היא הכרחית בעולם הנשלט במידה רבה על־ידי הסיקור החדשותי. בפעם הראשונה שנחדור אל המוקטעה העולם ירעש, בפעם החמישית זה יהיה מובן מאליו. העולם, אגב, לא רעש במיוחד בעקבות הפעולה ברמאללה. מי שרעש בעיקר היה הממשל האמריקאי שמנסה לארגן התקפה על עיראק, ונזקק לתמיכת/שתיקת העולם הערבי. מדינת ישראל נדחקת בשל כך לעמדה לא נוחה במאבקה כנגד גורמים עוינים בעולם הערבי, אם זה החיזבאללה, או ממשלת לבנון (פרשת מי הווזאני), או הפלסטינים. זה ההסבר למיעוט ההישגים ב"שטח" בפעולה האחרונה. זה לא צריך להרפות את ידינו. עדיף להיכנע ללחץ אמריקאי, שהיה מגיע בכל מקרה, ולוותר על המוקטעה, מאשר לוותר בנושאים אחרים.
הדעה הרווחת כי המבצע נכשל, נובעת לדעתי מהכמיהה המובנת לניצחון מכריע. אך כאמור, כזה אינו בנמצא. גם אילו השיג צה"ל את מטרותיו ברמאללה, כלומר הסגרת עשרים המבוקשים, גם אז לא היינו מתקרבים בהרבה אל ההכרעה. גם פעולות יותר קיצוניות, כמו גירוש ערפאת, לא יפתרו את הבעיות בן לילה, אלא עשויות (במקרה הטוב) רק לשפר את מצבנו. כדאי שנתרגל אל צורת המחשבה הזאת, ונתחיל להכיר בכל הנצחונות הקטנים שלנו - כמו הפעולה במוקטעה.
|
|
|