 |
זהו, הגענו לשנת 2000. טוב לכם?
|
|
| טור אישי • דובי קננגיסר • שבת, 1/1/2000, 17:39 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: אמילי רוזלי) |
|
נו, אמרתי לכם שנעבור את זה? אתם מוזמנים להחזיר את כל המזומנים שמשכתם חזרה לבנק, להתחיל לחפש מתכונים לכל השימורים שקניתם, ולארגן טיולים למדבר יהודה, כדי שיהיה מה לעשות עם כל בקבוקי המים המיותרים שלכם. אם הגדלתם וקניתם גם מיני סלוטייפים וניילונים, תמיד אפשר לקוות שישעמם לסדאם באחד מן הימים הקרובים...
אז מה, ראיתם את החלליות שחונות לאנשים בחצר עכשיו? ומה לגבי השכנים הירוקים שעברו לשכונה שלכם? פגשתם כמה אבות משפחה שחזרו לחיים? מה, לא? נו, אז כנראה ששיקרו לנו.
מסתבר ששנת 2000, כמה מפתיע, לא ממש שונה משנת 1999. אפילו הבאג לא הטריח את עצמו כדי לעשות לנו שמח. אחרי הבילד־אפ האדיר שרץ לנו פה כבר כמה שנים טובות, לראות את כל ההמולה מגיעה ל(אנטי-)קליימקס העלוב הזה - נו, מה אני אגיד... מאכזב, לא?
כאילו, מה - זיקוקים וקונפטי? זהו? ביקענו אטום, שמנו אדם על הירח, שכפלנו כבשים - וכל מה שאנחנו יכולים לעשות לכבוד סוף האלף זה מופע זיקוקים? טוב שלא הוסיפו לזה גם מופע אור־קולי עם שקופיות מהמאה החולפת.
אתמול בלילה הייתי למרגלות מרכז עזריאלי בתל־אביב, שם התקבצו כמה טונות של בני אדם (אני נותן הערכה במשקל, משום שכמות הפעמים שדרכו לי על הרגליים היא המדד האמין ביותר שיש לי), כדי לחזות בפלאי הטכנולוגיה של "עמק הסיליקון של המזרח התיכון" בסוף המאה ה-20: טיימר ענק. כך, עינינו נשואות אל־על ורגלינו מיללות מכאב, עקבנו מרותקים, כמו שבט פרימיטיבי שרואה טלוויזיה בפעם הראשונה, אחר הספרות המתקרבות לאיטן לאפס המיוחל.
שתי דקות לפני הרגע המיועד, החלו הזוגות שהכינונו מראש להתארגן לקראת הנשיקה המסורתית - התחבקו, לחלחו שפתיים, נעצו מבטים רבי משמעות.
דקה למילניום הבא - כמה בנות לצידנו מתחילות לצווח כאילו ג'ורג' מייקל זה עתה ניגש אליהן והודיע להן שבעצם הוא סטרייט.
חבר שלי סיפר לי פעם שלקראת איזשהו טקס בגרות כלשהו של הנוער העובד והלומד, מכינים המדריכים את הילדים כמה חודשים מראש, מספרים להם איך אנשים בוכים בטקסים האלה, וכמה שהם חשובים ומדהימים - פשוט חוויה לכל החיים. ואז, כשהם מגיעים לטקס, הם כל־כך בטוחים שזה עומד להיות מדהים, עד שגם ההפקה העלובה ביותר שיעלו המדריכים תזכר במוחם של הצעירים לעד כשיא של ימי עלומיהם.
נדמה לי שכל עניין המילניום היה דומה לזה קצת. אנשים רצו שזה יהיה מרגש, ולכן, למרות המציאות המשעממת, אנשים התרגשו. אולי אני סתם ציני וחסר זיק של התלהבות, אבל לי יותר קל להאמין שכל אותם אנשים שרקדו ברחוב אינם יותר מאשר אקסהיביציוניסטים שניצלו את התרוץ הנוח כדי להפגין את גדולתם בפני העומדים ושבים.
כשהשעון הראה אפס עגול ונאה, היה פיצוץ קטן שנראה כמו קצר חשמלי יותר מאשר כמו זיקוקי די־נור. עכשיו, זאת נקודה שאני מעוניין להתעכב עליה, כי מדובר כאן בנושא של דיווח עיתונאי כוזב. באתר "ואללה" מדווח כי בקניון עזריאלי היה מפגן מרהיב של זיקוקים. שיהיה פה ברור לכולם - לא היה שום דבר כזה. נשבע לכם. אני לא יודע מה האנשים למעלה במגדל ראו, אבל מה שזה לא היה - זה כנראה היה בהשפעת האלכוהול, ולא בהשפעת המציאות. זהו. רק רציתי שתדעו.
אז זהו. הייתה אנימציה קצרצרה של שנת 2000 על השעון הענק, ומיד לאחר מכן - עברנו לפרסומות, ורשימת הקרדיטים של השעון התחילה לעבור בסך. תוך 20 דקות לכל היותר, כל האזור התרוקן מאנשים, ורק המכוניות שנתקעו בפקק בדרך החוצה נותרו שם עוד כמה דקות.
וזהו, נגמר המילניום. מרבית האנשים הלכו למסיבות - אבל אלו אנשים שבין כה וכה היו הולכים למסיבה, גם אם זה היה ערב ראש השנה האזרחית של כל שנה אחרת, או אפילו אם זה סתם היה יום שישי אחר. אז קראו למסיבה "מסיבת המילניום". יופי.
אפשר להבין אותם - ההתרגשות פשוט לא הייתה שם, והם נאלצו לזייף אותה. בסדר. רק אל תצפו ממני שאשתתף בחגיגות.
גם כן אלף חדש - שום דבר טוב לא יצא לנו ממנו בינתיים.
אלף שמח, וקריאה מהנה
דובי קננגיסר, עורך ראשי
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש