 |
למרות שנים של מאבק, נפתח לפני מספר שבועות לנסיעה הקטע הראשון של כביש 6 - "חוצה ישראל". למי שטרם הזדמן להם לנסוע מנחשונים לאייל ובחזרה, לפניכם תיאור מלא של חוויית הנסיעה בכביש, וגם קצת על כבישי הארץ בכלל מנקודת מבט ירוקה (ואף מילה הפעם על פקקים, זיהום אוויר ותחבורה ציבורית).
|
|
| סביבה • עמית מנדלסון • יום א', 6/10/2002, 23:58 |
|
| |
נסיעה ראשונה בכביש חוצה ישראל, שלהי אוגוסט
ממחלף קסם פנינו דרומה, הכביש צמוד לכביש 444 וחיש מהר יוצא אל השדות, בין עינת לגבעת־השלושה, והופ הגענו למחלף נחשונים. במהירות 110 קמ"ש לא ממש רואים את הנוף מחוץ לכביש. סיבוב במחלף וירידה לנתיב הצפוני. שמים לב קצת יותר ורואים את הגינון לאורך שולי הכביש. חולפים בזריזות על־פני מחלף קסם ומחלף חורשים, כשלפתע רואים חומת בטון גבוהה מימין, ובה גלילים מוזרים - מגדלי שמירה המזכירים להדהים את ה"פילבוקסים" המנדטוריים. בתיה הגבוהים של קלקיליה מבצבצים ממש מעבר לחומה, המסתיימת במהרה, חושפת לעיני הנוסע את צפון קלקיליה, רק כמה מאות מטרים מזרחה. עוד קצת קדימה, קבר שייח' קטן מימין, והנה הגענו למחלף אייל.
קבר השייח' מצפון לקלקיליה
עכשיו אנחנו כבר בטריטוריה מוכרת - "ציר אייל" הישן והטוב. אך מה זה? הכביש התארך ו"זכה" לשני פיתולים חדים ומסוכנים, מתנת חברת "דרך ארץ" לציבור שאינו רוצה לנסוע בכביש האגרה. התגברנו על המכשול החדש, והמשכנו הלאה. מצומת כפר־סבא מזרח עלינו על כביש 444 הוותיק. הכביש דו־מסלולי ורחב, ו...כן, מקביל לכביש חוצה ישראל. לקח לנו אולי שלוש דקות יותר להגיע בחזרה למחלף קסם לעומת כביש חוצה ישראל. מכאן כבר חוזרים בכביש חוצה שומרון מערבה - הביתה.
הרהורים בבית
אימתי החלו הכבישים להיות "חוצים"? הרי פעם היו לנו כביש החוף, כביש השרון (הכביש הישן/גהה), ואדי מילח, ואדי ערה, ואפילו לא "חוצה" אחד. שלא במפתיע, כל ה"חוצים" שעולים בראשי קשורים קשר אמיץ ליו"ש - "חוצה שומרון", "חוצה בנימין", "חוצה יהודה" - ומעל כולם, "חוצה ישראל". כולם חוצים את הארץ, תרתי משמע, וחצובים בחלקם, קורעים את האדמה והסלעים.
אבל כדי לעמוד על מלוא המשמעות לא מספיקה נסיעה אחת בכביש.
נסיעה שנייה, תחילת ספטמבר
באנו מכביש קלנסואה - טייבה, ועלינו במחלף אייל לנתיב הדרומי של "חוצה ישראל". מכאן, כבר שמים לב יותר: משמאל מאגר הביוב של ניר־אליהו, שקוצץ על־ידי הכביש, ומימין חותך הכביש את גבעת המזבלה הנטושה של כפר־סבא. אין ספק, הכביש חוצה כל דבר שאיתרע מזלו להיות בדרכו.
נסיעה שלישית, אמצע ספטמבר
רציתי להעיף מבט על אזור יער חורשים ומגדל אפק בעונת החצבים. יצאתי שוב מהבית, מחלף קסם, מחפש את השלט לכפר־סבא. במקום זה, אני רואה שלט אחר: ימינה לראש העין. אני ממשיך ישר, ואחרי שכבר אי־אפשר עוד לפנות, רואה שלט נוסף: לכפר סבא. כבר מאוחר... הדרך ממשיכה ישר, לאריאל, תפארתו של ראש ממשלתנו.
בנסיעה האיטית בגשר הענק של מחלף קסם, תוך כדי חיפוש פנייה אחרת לכפר סבא, נשקף מלוא הבזבוז של כביש חוצה ישראל. מאות דונמים קרקע שהייתה אדמה חקלאית פורייה, כלואים עתה בין נתיבי המחלף. נכון שיש בהם נטיעות רבות, אך איש לא יכול ליהנות מהן עוד, לתפארת מדינת ישראל.
אין פנייה לכפר־סבא. אני הופך את התוכנית, ודרך ראש העין נוסע דרומה. מגלה שאי אפשר לפנות למגדל אפק ומחליט להמשיך דרומה. הכביש נצמד לכביש חוצה ישראל מול העיירה אלעד. שוב אני רואה את דורסניות הכביש החצוב בגבעה תוך כירסום חצי מבית הקברות המוסלמי מול מאוזוליאום מזור. המשך בכביש 444. חושך בעיניים: לטובת כביש חוצה ישראל, שינו את כביש 444 והוא עובר בסוללת עפר בגובה 10 מ', ואחר־כך עוד משסע את יער נחשונים בדרך לצומת גבעת כ"ח. למגדל אפק כבר לא הגעתי, והסתפקתי בתצפית מרחוק.
אכן, חברת "דרך ארץ" אינה נוהגת בדרך ארץ עם הסביבה. על זלילת הנוף הפתוח מפצה החברה, לכאורה, בגינון נרחב לאורך הכביש, גינון שהנהג שחולף במהירות 110 קמ"ש (ויותר) לא ישים לב אליו, ואינו תחליף למנהרות, גשרים ומעברים לבעלי חיים.
צמד מנהרות אכן קיים - אך לאורך זניח של כמה מאות מטרים, ואף זאת בגלל העיר התנ"כית בתל־חדיד. מנהרות אלו נמצאות בקטע הכביש הבא שייפתח, שהוא סמל המאבק נגד כביש חוצה ישראל - הגבעות שבין אלעד ובן־שמן. כאן, בחרו מתכנני הכביש להעבירו כ- 2 ק"מ ממזרח לכביש הקיים, בשטחי יער ומרעה האחרונים שנשארו במרכז לאחר בניית מודיעין. עקב כך, נקרע לארבעה חלקים יער נחשונים, ומושב בית־נחמיה נכלא בטבעת כבישים חונקת בין כביש 6 לכביש 444.
מתי בעצם באה לנו התפיסה הזו של "כביש חוצה"? שורש הרע התחיל הרבה לפני שהוחלט לסלול את כביש חוצה ישראל. היו ימים בהם הייתה לנו מדינה קטנה וכבישים צנועים כמו הכביש הישן לתל־מונד: עולה ויורד על גבעות השרון, בין הפרדסים שנעלמו בינתיים. אי־אז, בסוף שנות השבעים, פקד את ישראל שגעון הכבישים: תוך שנים מעטות, נסללו - בלא התנגדות ממשית - הכביש המהיר לחיפה (שחותך את כל רכס הכורכר מעתלית צפונה ובאזור נחשולים), הכביש המהיר לירושלים (על חציבותיו בשער הגיא ובאבו־גוש) והכביש המהיר לאשדוד.
הכרח תחבורתי? כן. אך מה עם הסביבה? בשלושת הכבישים לא הושקע שום מאמץ לכריית מנהרות ובניית גשרים. וזה היה סימן לבאות.
בראשית שנות השמונים חלה מהפכה בדרכי הגליל, עם פתיחת כבישים 77 ו- 65, מצומת ישי לצומת גולני ומצומת נטופה לצומת עמיעד. לא עוד נסיעה ארוכה ומייגעת דרך ואדי ערה לעפולה, כפר־תבור, צומת גולני, מגדל וכורזים. מעתה - נסיעה נוחה ומהירה. אז מה אם בדרך חצבו צלקת מחרידה בהר הקוץ ושפכו סוללת עפר בגובה של כ- 50 מטרים לשמורת הטבע בנחל עמוד?
מגמה דורסנית זו נמשכה הרחק בדרום: עם הנסיגה מסיני, נסלל כביש מעבר נטפים - רפיח, ובדרכו חוצה הכביש את קניון נחל נטפים בסוללה הגבוהה ביותר בישראל, כ- 100 מטר ויותר. ושוב בחיפה: כביש פרויד נסלל כיציאה חיונית מהעיר, חצובה בהר כך שמעתלית אפשר לראות את הצלקות, וסוללות עפר ענקיות מעל נחל אחוזה. התופעה חזרה עוד בכביש חוצה שומרון, כבר בתחילתו - חציית נוף שדות כפרי בין צומת מורשה לצומת קסם, שהיה כמעט לא פגוע עד לסלילת הכביש ב- 1985, ואחר־כך גם בחציבות בהר (מה עם מנהרה?).
כאשר החליטה מע"צ לסלול את כביש עוקף בית־לחם, נזעקה החברה להגנת הטבע להצלת נופי הר־גילה, שבפסגתו נמצא בית ספר־שדה. לאחר שנות מאבק, נקבע תקדים בדמות "כביש המנהרות": שתי מנהרות וגשר גבוה, השומרים על הנוף. הישג זה מוסמס עוד לפני פתיחת הכביש, כאשר בלחץ הדרג המדיני לפינוי בית־לחם לפני חג המולד, ושלושה חודשים בלבד לפני השלמת הכביש, נסלל בחיפזון כביש עוקף נוסף, תוך פגיעה קשה ברכס ותכנון לקוי שהביא לחסימתו מספר פעמים במפולות סלעים.
במע"צ עדיין לא הפנימו את הצורך במנהרות ובגשרים. גשרי הערבה הוקמו לא משיקולים סביבתיים, והגשר החדש בנחל עכברה ליד צפת הוקם לאחר מאבק ארוך וקשה. בימים אלו, מתכוונת מע"צ להרחיב את הכביש לירושלים משער הגיא למחלף שורש. ההרחבה מתוכננת על־ידי חציבות בהר משני הצדדים והעמקת הצלקת שגרמה מע"צ בשנות השבעים. לרוע מזלה של מע"צ, קטע זה הוא גן לאומי מוכרז, והגופים הירוקים עתרו לבג"צ נגד תוכנית ההרחבה, והציעו חלופה: הרחבת נתיב העלייה, וכריית מנהרה בה יעברו בעתיד נתיבי הירידה. מע"צ מסרבת לשקול תוכנית זו, בטיעון שהדבר ייקח זמן רב. העניין עדיין נדון בבית המשפט.
באופק נמצאות כבר התוכניות ההרסניות הבאות כמו כביש 39, מירושלים לעמק האלה, דרך פיתולי נחל רפאים; כביש 551, ממחלף אייל למחלף יקום דרך האזור הכפרי הגדול ביותר ששרד בקרבת גוש־דן; וכביש 9, חוצה פארק השרון.
אכן, במע"צ ושאר גופי הסלילה לא הוטמע נושא התכנון הסביבתי, וגם בשנים הבאות יתוכננו הכבישים בראייה הצרה של הנהגים בלבד - כתמיד, בלא כל התחשבות במטיילים ובחיות הבר הנדרסות בהמוניהן מדי שנה בכבישי ארצנו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש