|
אנחנו שומעים אותם מייללים וצווחים בלילות, נתקלים בהם בפחי האשפה, רואים אותם דרוסים ברחובות, פצועים מקטטות פנימיות, ופגועים מנשיכות מכלבים, או התעללות של עובדי שטן וסתם סדיסטים. למעשה, הם עוד קורבן של החברה האנושית.
|
|
סביבה • איזי נבו • יום ד', 2/10/2002, 23:16 |
|
| |
במשך רוב תקופת קיומם המשותף, הסתדרו החתולים ובני האדם בלי לשים לב אחד לשני ומבלי להפריע יותר מדי זה לזה. אלו ליקטו צמחי מאכל, גנבו נבלות וצדו בעלי חיים בגודל שאיפשר סעודה משפחתית, ואלו צדו מכרסמים, זוחלים וציפורים קטנים. החתולים לא היו אטרקטיביים כמאכל, לא נתנו חלב או ביצים ולא הראו נכונות לסייע בשמירה או בצייד. הם שמרו על הטריטוריות שלהם ולא נדדו עם שבטי האדם ולא הראו נטייה לחלוק את חייהם עם הכוח העולה בעולם.
רק כאשר התישבו בני האדם בישובי קבע והחלו לעסוק בחקלאות מסודרת נוצרה קירבה ביניהם ובין החתולים. במצרים החשופה לבצורות ארוכות ותלויה ביכולת לאגור מזון בין שנה ברוכה אחת לבאה, גילו החתולים את ממגורות המזון המהוות בתי גידול לעכברים. בני האדם גילו את ההדברה הביולוגית. החתול הפך תוך זמן קצר מחיית בר, החומקת מכל מגע עם בני אדם, לאליל נערץ. הריגת חתול נחשבה לפשע שדינו מוות. יצוא חתולים ממצרים נאסר. מאגרי המזון, שקודם לכן איבדו מעל לרבע מתכולתם, ניצלו. למרות האיסור, הרומאים הצליחו להביא אותם לאירופה, והשאר היסטוריה.
התקופה הקצרה (יחסית) מאז בויתו החתולים לא איפשרה ליצור מגוון של גדלים וצורות כמו אצל הכלבים, אך עדיין ישנם גזעים רבים של חתולים, ולראיה התחרויות הרבות לחתולים גזעיים בארץ ובעולם. החתולים גם לא התרגלו לגמרי לחיים המשותפים לצד האדם ושמרו על חלק מאופיים המקורי: חתולים עדיין מסרבים ללכת אחרי בעליהם אל מחוץ לטריטוריה וכשעוברים דירה הם מנסים לחזור לבית הקודם, הם מתקשים לקבל מרות של מישהו אחר ומסרבים ללמוד "טריקים" או להיות ממושמעים. עם זאת, למרות כל העצמאות שהם מפגינים כלפי חוץ החתולים איבדו את היכולת החשובה מכולן - להיות עצמאים ולחיות בלי בני האדם.
חתולי הרחוב של ימינו אינם חתולי בר. כולם חתולי בית, שהם או אבותיהם הושלכו מהבית בו חיו. לא חסרים תרוצים לזרוק חתול: המלטה של גורים ללא יכולת למצוא להם בית, תינוק חדש, שטיח או ריהוט חדש, מעבר דירה, חוסר זמן או בעיות התנהגות של החתול, כל אלו עשויים להביא להשלכת החתול לרחוב, שם עליו להתמודד עם מציאות עויינת ותנאים קשים. מחקרים על חתולי רחוב מראים שתוחלת החיים של חתול רחוב היא כשלוש שנים בלבד. גם חיים אלו מלווים במאבק מתמיד על מזון, מים וטריטוריה. הסביבה האנושית ברובה אדישה כלפיהם, לפעמים רואה בהם מטרד של רעש או לכלוך, ורק מעטים תומכים בהם במסירות על־ידי מתן אוכל, מים, טיפול רפואי והגנה מפני התעללות אכזרית. אין הרבה אנשים שרואים בחתולים תחליף חינני לסנאים של ניו־יורק ולונדון, אבל מצד שני, בזכות החתולים גם עכברים וחולדות לא נפוצים בערי ישראל כמו שניתן לראות בניו־יורק, ונוכחותם גם מרחיקה נחשים. לעומת זאת, האוכלוסיה הגדולה של חתולי הרחוב הביאה לפגיעה קשה באוכלוסיות של ציפורים ושל לטאות, עד כדי הכחדה של מינים מסוימים.
בישראל, עד לפני מספר שנים, היה מקובל "לטפל" בבעיה על־ידי הרעלה של החתולים בידי מדביר ואיסוף הגוויות לאחר מכן. הרעל בדרך־כלל גרם לתרדמה ולאובדן שליטה על חום הגוף, כך שהחתולים היו מתים מקור במשך הלילה. הרעיון מאחורי השיטה, היה למנוע פגיעה בילדים ובחיות־בית השייכות למישהו, שכן די לשמור על חום הגוף של הנפגע עד להתעוררותו כדי להצילו. בלילות הקיץ היו חתולים רבים שורדים את הלילה ובכל זאת היו נאספים רדומים לפחים גדולים ונזרקים כך למזבלות.
מבלי להכנס לשאלת האכזריות, התברר לאורך השנים כי שיטה זו לא מביאה לירידה במספר חתולי הרחוב. מאחר והמגבלה העיקרית על גודל אוכלוסיית החתולים היא כמות המזון הזמין, הרי שכל הפחתה במספר החתולים במקום מסויים מביאה מייד להגדלת כמות המזון הזמין שבו ובעקבות כך לריבוי מואץ, הארכת תוחלת החיים והגירה מהסביבה הקרובה. חתולה פוריה ושבעה יכולה להכנס להריון עד שלוש פעמים בשנה ולהמליט בכל פעם 3-8 גורים. הגורות שביניהם מגיעות לבגרות מינית בגיל 5 חודשים ומצטרפות לחגיגה. שפע האוכל מונע מהחתולים להרחיק בחיפושיהם אחר מזון ומצמצם את הסכנה לדריסה. (חתול שבע ישן כשני שליש מהיממה) אוכלוסיה דלילה של חתולים לא יכולה למנוע פלישה של חתולים רעבים מהסביבה לטריטוריה. כך יוצא, שתוך זמן קצר אוכלוסיית החתולים חוזרת לגודלה המקורי והבעיה לא נפתרת.
חוק "צער בעלי חיים" מ- 1994 ופסיקת בג"ץ בעקבותיו, אסרו על המתת חתולים בכל דרך שהיא בידי אנשים פרטיים או "לוכדים" והתירה זאת לוטרינרים בלבד. אחרי מספר תביעות משפטיות התופעה צומצמה, "לוכדי החתולים" נעלמו והשאירו את העבודה לוטרינרים העירוניים. גם כנגד המתה כמדיניות עירונית הוגשו תביעות, בהן נפסק, שהיותו של חתול חסר בית, לא מתירה את המתתו. נקבע גם, שלכידת חתולים ונטישתם במקום אחר מהווה התעללות והיא אסורה. כיום הרשויות מקומיות בישראל הפסיקו באופן רשמי את מדיניות ההמתה, אם מתוך הכרה בחוסר היעילות שבכך ואם מתוך אילוצים משפטיים, אך עדיין מופיעים פה ושם דיווחים של מאכילי חתולי רחוב על "העלמותן" של קבוצות חתולים ללא הסבר, בדרך כלל בעקבות תלונות של תושבים על מטרד, ונראה שעדיין יש רשויות שעוברות על החוק. בכל מקרה, נשארה עדיין בעיית ההתמודדות עם אוכלוסיית חתולי הרחוב.
הפתרון המקובל בעולם המערבי נקרא TNR, ראשי תיבות של לכידה - עיקור - החזרה. ההנחה הבסיסית היא, שאוכלוסיה בריאה ומעוקרת של חתולים תמנע פלישה של חתולים זרים (ופוריים) לטריטוריה ותתמעט בהדרגה באופן טבעי. אם מפעילים את השיטה באופן רחב ועקבי, תושג לאורך זמן ירידה במספר חתולי הרחוב. החיסרון העיקרי - השיטה דורשת התמדה ולטווח הקצר היא יקרה. לטווח הארוך היא זולה יותר מהמתה, שכן מספר החתולים הולך ויורד בעוד שהמתת החתולים משאירה את אוכלוסייתם ללא שינוי. מקובל לנצל את העיקור גם למתן חיסונים נגד מחלות חתולים ונגד כלבת, וכן לסמן את החתולים על־ידי הורדת קטע עור קטן מקצה האוזן, (תחת הרדמה כמובן) ובכך למנוע לכידה חוזרת ובמקרה של נקבות, ניתוח מיותר. עצם העיקור מביא לשיפור מידי של המצב, שכן הנקבות מפסיקות להתיחם והזכרים נעשים פחות אגרסיביים, ובכך מטרדי הרעש פוחתים. מקובל לצאת למבצעי עיקור בתאום עם תושבי המקום, המאכילים את חתולי הרחוב, ועל־ידי כך ללכוד כמה שיותר חתולים בפעם אחת. בדרך כלל יש לחזור על הפעולה עבור חתולים שלא נלכדו, חתולות מניקות וגורים צעירים. שיטה זו מופעלת בעולם ובדרך כלל הביאה לתוצאות טובות - ירידה באוכלוסייה הכללית של החתולים בצד ירידה ניכרת בתלונות על מטרדים הקשורים בחתולים.
העמותה למען החתול בישראל היתה הראשונה להביא את השיטה לישראל ובעשר השנים האחרונות היא עוסקת בהחדרתה ובהטמעתה. העמותה מבצעת אלפי ניתוחי עיקור בשנה, חלקם בעקבות פניות של אנשים פרטיים וחלקם במסגרת מבצעי עיקור של אוכלוסיות חתולים שלמות במקומות ספציפיים. כיום בישראל השיטה מופעלת בתל־אביב, חיפה, אילת ובישובים קהילתיים נוספים. מספר ערים נוספות וביניהן הרצליה, רעננה ופתח־תקווה, מביעות עניין וחלקן אפילו ניסה את השיטה באופן מוגבל, אך השיטה עדיין לא הפכה לפופולרית מספיק.
אם כל הרשויות המקומיות תנקוטנה בשיטה זו, תצומצם במידה ניכרת בעיית חתולי הרחוב, אם כי לא סביר שהם יעלמו לחלוטין. חקיקה האוסרת במפורש על השלכת חיות בית לרחוב (קיימת במספר מדינות) והגברת האכיפה המתאימה עשויה להביא גם כן לשיפור המצב. עם זאת, בעיית חתולי הרחוב תפתר רק כאשר נכיר בכך, שגם הם קורבנות של החברה האנושית המודרנית ועלינו לשאת באחריות למצבם.
|
קישורים
|
|
|