 |
|
שלוש שנים מלאו לאייל, ושוב הגיע הזמן להסתכל לאחור ולראות, בעצם, מה היה לנו כאן.
|
|
| טור אישי • דובי קננגיסר • יום ה', 12/9/2002, 12:00 |
|
| |
לפני שנים רבות (אבל לא בארץ רחוקה, אלא ממש פה אצלנו) הייתה רשת דואר אלקטרוני בשם אולטינט. אחת ליום התקשרו עשרות מחשבים זה לזה כדי להעביר מאות קילובייטים של הודעות דואר שכל אחד יכול לקרוא ולענות להן. רשת הדואר הזו הייתה, עבורי, ההשראה לאייל הקורא. אבל לא על זה רציתי לדבר.
רשת הדואר הייתה מחולקת לאזורים לפי נושאי הדיון שלהם. אחד מהם היה "אזור האמנות" - אזור קטן ששימש קבוצה קטנה למדי של אנשים, בעיקר לפרסם סיפורים חדשים שכתבו המשתתפים. מכיוון שחיבבתי את האזור וזכרתי לו חסד נעורים כמקום שעודד אותי לכתוב את סיפורי הראשונים, ביקשתי באחד הימים מהנהלת הרשת להתמנות האחראי על האזור. מיד עם קבלת המינוי התחלתי לפעול במרץ לניקוי האזור מהודעות הזבל שפשו בו, שוטטתי ברחבי הרשת בחיפוש אחר תגובות שמוטב להן להיות באזור האמנות וידעתי את כותביהן על כך, ודאגתי להגיב על כל הודעה טובה שנשלחה באזור.
עד מהרה אפשר היה לחוש בהבדל. אזור האמנות הלך וגדל והפך לאחד האזורים החשובים ברשת. נושאי הדיון הלכו והתגוונו ככל שיותר אנשים באו לבקר בו, ומאזור שעסק באופן בלעדי בסיפורת שכתבו הקוראים, הוא החל לעסוק גם בשירה, אמנות פלסטית, תאטרון, קולנוע... אמנות. ביום שבו סוף סוף הבנתי מה קרה לאזור, שלחתי הודעה להנהלת הרשת, והודעתי להם על התפטרותי מתפקידי. הסברתי להם שאינני חושב שביכולתי להמשיך להוות אחראי טוב, משום שרוב הדיונים הקיימים, אף כי הם טובים ורלוונטיים לאזור, ועשויים לעניין רבים, פשוט אינם מצויים בתחום העניין האישי שלי, ועל כן אינני יכול להשתתף בהם. הצעתי להם לחפש אחראי אזור אחר, מתוך הכותבים הנוכחיים, עם יתר עניין בתחומי האמנות השונים, בתקווה שהוא יוכל לסייע לאזור להמשיך ולשגשג.
בזמנו חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון עבור כולם - מעצמי אני מסיר את החובה המעיקה משהו לקרוא את כל הדיונים שאינם מעניינים אותי, ומהאזור אני מסיר את עולו של אחראי שאינו מתעניין ברוב מה שנאמר בו. באמת חשבתי שאחראי חדש יעשה רק טוב לאזור. לצערי, הסתבר שטעיתי. חשבתי שהאזור כבר לא צריך מישהו שידחף וינקה ויכוון, אלא מספיק שמי שהיו שם אז פשוט ימשיכו לעשות מה שהם עושים. אבל האחראי שמונה תחתי לא הקפיד במיוחד בעבודתו, והעשבים התחילו לצמוח פרא. תוך פחות מחודשיים האזור חזר להיות מה שהיה לפני שהגעתי, אולי אפילו יותר גרוע. באופן אירוני משהו, מצאתי בהשתלשלות העניינים הזו מקור לגאווה. הנה, אמרתי לעצמי, בכל זאת היה לי תפקיד חשוב באחזקת המקום הזה. אפילו אם הייתי בסך הכל השיפוצניק, הרי שבלעדי יושבי הבית נאלצו לעזוב.
נזכרתי בכל זאת דווקא כעת, משום שאני מתחיל לחוש, בימים הללו, כמו שחשתי בזמנו. בשנתיים הראשונות לקיומו של האייל יכולתי להשתתף או לפחות להתעניין בכל מה שקרה באייל. הדיונים, במקרה או שלא במקרה, נפלו ברובם אל תוך תחומי העניין שלי עצמי. לעיתים היה מגיע מאמר שהרגשתי שאותי אישית כלל אינו מעניין, ושמחתי מאוד לפרסם אותו מתוך אמונה כנה שהאייל צריך להיות מגוון ככל האפשר. אם כל מה שמתפרסם באייל נופל בתחומי העניין שלי, זהו סימן שאני בונה את האייל לפי מידותי, ולא זו הייתה המטרה. המטרה היא לבנות את האייל לפי מידות הקהילה שמתפתחת סביבו. לכן עודדתי קוראים באייל לכתוב על נושאים שקרובים לליבם ואינם מעניינים אותי. לכן גערתי בהערות מסוג "את מי זה מעניין" שליוו חלק מהתוצרים הללו.
בשנה האחרונה, דומני, אני רואה את פירות העבודה שהושקעה. הקהילה קיבלה חיים משלה באופן סופי, מה גם שהרחבת קבוצת העורכים והפיכתם לפעילים (לאחר שלפני כן עצלנותי מנעה מהם לסייע באמת) הקלה על משימת העריכה של מאמרים שנושאיהם אינם מעניינים אותי כלל. גם הדיונים שבעקבות מאמרים הלכו והתרחבו להם למחוזות שאין לי קשר אליהם. דיונים פילוסופיים מרובי מילים ארוכות שאיני מבין ואין לי עניין להבין הפכו לדבר שבשגרה באייל, בין אם הייתי מעוניין בכך ובין אם לא; מדור הדת והעידן החדש, שנותר זנוח ומיותר רוב הזמן, התעורר לחיים עם רצף של מאמרים מעמיקים בתחום; ויש יותר מדיון אחד שהפסקתי לקרוא לפני כמה מאות תגובות.
עם קהילה שוקקת ומערכת פעלתנית, אני מרגיש יותר ויותר כמו שהרגשתי אל מול אזור האמנות המשגשג. יותר ויותר אני תוהה אם אין זה עדיף להשאיר את האתר בידיהם הנאמנות של שאר חברי המערכת.
כבעל התואר "עורך ראשי" הפכתי לפרצופו של האייל הקורא עבור רבים. כאשר אנשים מבקשים לשבח את האתר בפני, הם אומרים לי "עשית עבודה מצויינת, הקמת אתר מצויין". כשקוראים מבקשים למחות על הגליית תגובה כלשהי לאי השדים, הם אומרים "למה דובי צנזר לי את התגובה?", כאילו ידי בכל מה שמתרחש באייל. השם שלי הפך, במידה מסוימת, לשם נרדף למערכת כולה, ולא בצדק.
לצידי, כאן, מהצד השני של המילים שאתם רואים על המסך, עומדת קבוצה של אנשים שעובדת ללא לאות, הרבה יותר ממני, למעשה, כדי לדאוג שיהיה לכם אתר משובח, מעניין, מגוון ומעודכן. טל כהן, מי שבזכותו יש לנו בכלל איפה לכתוב, מי שגוער בי כל פעם שהעצלנות שלי משכנעת אותי שלא נורא אם גם היום לא יהיה מאמר. כשאתם שולחים מאמר ומקבלים תגובה מהירה - דעו שזה בזכותו. ערן בילינסקי שלקח את מדור החדשות פחות או יותר תחת חסותו ודואג שלא ישאר רעב גם כששאר המערכת מתעלמת. שמעון גלבץ וירדן ניר, שניים שלוקחים על עצמם את משימות העריכה היותר מתישות ועושים זאת בחפץ לב ובהשקעה רבה. ניר יניב, שעורך מאחורי הקלעים אפילו בלי שיבקשו ממנו. איילת בועזסון, התוספת החדשה ביותר למערכת, שמשקיעה רבות מזמנה בעריכה ובהוספת עדכוני חדשות, חרף כל ההערות הקטנוניות שלי. וערן טרומר, הווב־מאסטר שלנו שדואג שהכל יפעל. בזכותם, לא פחות ואף הרבה יותר מאשר בזכותי, האייל הקורא הוא מה שהוא היום.
לא שאני שוכח את הקוראים עצמם, כותבי המאמרים, כותבי התגובות וסתם אנשים שמספיק אוהבים את האתר כדי לסייע לו לנצח במשאל האתרים של Ynet. העבודה של כל האנשים במערכת מושקעת עבורכם, כדי שאתם תהנו, כדי שלכם יהיה איפה להתבטא בצורה רצינית, מעמיקה, עם כמה שפחות הטרדות וכמה שיותר הקשבה, בכל נושא שנראה לכם חשוב או מעניין.
מקום ראשון בקטגוריה "מגזינים ואקטואליה"
בין הקוראים יש אנשים שמלווים אותנו כבר שלוש שנים, או חלק נכבד מפרק הזמן הזה. אנשים רבים שלא הכרתי לפני שהגיעו לאתר וכיום אני רואה בהם חברים שלי. יש גם הרבה קוראים חדשים, ואחרים נוספים מדי חודש, ואני מקווה שלפחות חלקם, אם לא כולם, ישארו איתנו גם בעתיד.
יום הולדת שלישי שמח לאייל, למערכת, לקוראים, וכן, גם לי.
Let's Roll - לזכר הגיבורים
"אין טור הומור היום. אני לא רוצה לכתוב אותו, ואתם לא רוצים לקרוא אותו". במילים הללו פתח דייב בארי, אחד האנשים המצחיקים עלי אדמות, את הטור שלו בשלושה־עשר בספטמבר, שנה שעברה. בארי הוא בעל טור הומור שבועי במיאמי הראלד, שמתפרסם במאות עיתונים נוספים ברחבי ארה"ב, ולעיתים גם מתורגם ומתפרסם ב"הארץ". מבין כל טורי הפרשנות שקראתי אחרי אותו יום לפני שנה ויום בדיוק, הטור שלו ריגש אותי יותר מכל. עכשיו, שנה לאחר מכן, בארי שוב מנצל את אותה עין חדה ושכל חריף שהופכים את הטורים שלו לכל־כך מצחיקים, כדי לבחון את הפרטים הקטנים של ההשלכות של אותו יום.
עבורנו, פה בפרובינציה הקטנה שלנו, האחד־עשר בספטמבר הוא מגדלי התאומים. רבים מאיתנו מסתכלים בהשתאות כיצד האמריקאים כאילו מדחיקים את אלפי הקורבנות התמימים ששהו במגדלים הללו, ועורכים טקסי זכרון דווקא למי שזכו לתואר "הגיבורים" - אותם כבאים ושוטרים שבאו לחלץ ומצאו עצמם קבורים תחת הריסות המגדלים שהתמוטטו. האמריקאים מעדיפים לזכור את הגיבורים. זה בדיוק מה שהופך את טיסת יונייטד איירליינס 93, שהתרסקה ליד עיירה קטנה בפנסילבניה על ארבעים נוסעיה ואנשי ציוותה, למקור עניין גדול כל־כך עבור האמריקאים. הישראלים בקושי זוכרים שהיא הייתה.
טיסה 93 היא עיקר טור הזכרון של דייב בארי, תחת הכותרת "אדמה קדושה". על פי כל העדויות הקיימות, נוסעי הטיסה, ששמעו מיקיריהם בטלפונים הסלולריים על ההתקפה הזדונית על מגדלי התאומים ועל הפנטגון, הבינו שהחטיפה שלהם נועדה להפוך אותם לטיל הבא שמיועד לוושינגטון די.סי., ואולי לבית הלבן עצמו. הם החליטו לעשות מעשה. מילותיהם האחרונות של חלק מאותם נוסעים נאספו בספר שנכתב על גיבורי טיסה 93. מילותיו של אחד מהם, טוד בימר, הפכו לסיסמא שהעניקה כוח לרבים לאחר אותו יום נורא בהיסטוריה האמריקאית: "You ready? OK, let's roll!" - "מוכן? אוקיי, בוא נזוז!". כמו משפט מתוך סרט פעולה הוליוודי סטנדרטי, אבל כל־כך הרבה יותר חזק כשהוא יוצא מפיו של אדם אמיתי, שיודע שהוא "זז" אל מותו הבטוח.
לא ידוע מה נוסעי טיסה 93 עשו בדיוק, ומי גרם למטוס להתחיל לצלול, אבל סופו של הסיפור הוא בכך שהמטוס התרסק במהירות עצומה בלב שדה ליד עיירה שקטה בפנסילווניה, מרחק של כמה שעות נסיעה מאתר חשוב אחר בהיסטוריה של ארה"ב - העיירה גטיסברג, שם נערך קרב הדמים שהכריע את מלחמת האזרחים, שם נשא לינקולן את דרשת גטיסברג הידועה שלו.
בארי ביקר בשני האתרים הללו - אתר הקרב וקבר האחים בגטיסברג שהפך זה מכבר לאתר תיירות, עוד אטרקציה בדרך עבור המטיילים, ואתר התרסקות המטוס, שבסמוך אליו הוקם אתר הנצחה זמני, ושכבר מראה סימנים של הפיכתו לאתר תיירות סטנדרטי, עם דוכנים שמוכרים כובעי מצחיה וחולצות לזכר טיסה 93. שתי עיירות שאיש לא שמע עליהן לפני כן, ושמאותו רגע, מקרי לחלוטין, בהיסטוריה שלהן, גורלן נקשר בארוע בעל משמעות לאומית וכל אופי אחר שעשוי היה להיות להן לפני כן, נלקח מהן באחת. שני סיפורים של גבורה יוצאת דופן - האחד של חיילים שנלחמו למען מטרה שהאמינו בה, והשני של קבוצת אזרחים רגילים שלא הכירו אחד את השני עד אותו יום, אבל ידעו לפעול כגיבורים כשההיסטוריה התדפקה על משענות הראש של מושביהם.
אתמול, היום, וכל הזמן, אמריקה זוכרת את גיבוריה.
שלכם,
דובי קננגיסר
עורך ראשי
נ.ב.
לא, אני לא מתפטר. תודה ששאלתם.
|
קישורים
שלושה־עשר בספטמבר - הטור של דייב בארי, שנה שעברה
אדמה קדושה - הטור של דייב בארי
גיבורי טיסה 93 Among the Heroes - לרכישת הספר באמאזון
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש