 |
|
בחודש האחרון עשינו את המסלול אמריקה-ישראל כדי להשתתף בחתונה משפחתית, וחזרנו במסלול ישראל-אמריקה כדי להשתתף בחתונה נוספת.
|
|
| טור אישי • טלי וישנה • יום ב', 9/9/2002, 23:59 |
|
| |
הבחור בוגר "הסדר". הבחורה בוגרת "אולפנה". היתה שבת חתן (לפני, בה החתן עולה לתורה), ושבת שבע ברכות (אחרי). ובאמצע הייתה חתונה. לכלה שמלה לבנה, כמו שכלות לובשות. ולחתן חליפה. היא ישבה בכיסא לבן וקיבלה אורחים. צילמו אותה מכל כיוון אפשרי עד שכאבו לה זוויות הפה מהחיוכים. החופה היתה בחוץ. החתונה באולם. החתן בא לקרוא לכלה לחופה מלווה באביו ובאביה. הכלה הלכה לחופה מלווה באמה ובאמו. תחת החופה, היא סובבה אותו שבע פעמים, ברכו על היין, קראו את הכתובה, הכלה קודשה כדת משה וישראל, נקראו שבע הברכות, שוברה הכוס לזכר ירושלים, החתן והכלה הובלו לחדר ייחוד, ומשם - לרחבת הריקודים: בנים לחוד, ובנות לחוד, והורה סוערת. ובין לבין דגים ורבע עוף. וכמה מאות מוזמנים. ו"כיצד מרקדין בפני הכלה". ותמונות משפחתיות בסוף.
חתונה.
את יום ראשון הראשון שלנו בארצות הברית בילינו בנסיעה צפונה למסצ'וסטס לחתונה של חברה. זו החברה שהכירה ביננו. חוב ישן. ובכלל, בארצות הברית נסיעה של שלוש שעות לחתונה זה כמעט ליד הבית, אז נסענו.
האחוזה נמצאת פחות או יותר באמצע שום מקום. כל כך שומם שחשבנו כבר שטעינו בשבוע או משהו. זה מלחיץ קצת, בגלל שאנחנו אמורים לקחת תפקיד פעיל בטקס. כן, אפילו אני - מחזיקה של מוט חופה (אחת מארבע). אבל לא טעינו. אנחנו מגיעים לבית מבודד בתוך יערות אדירים. מעט אנשים בחצר, במה מאולתרת ואוהל. זה המקום. מלצריות מחלקות מתאבנים לאורחים, כל מיני דברים שאין להם שם בעברית. שמע, אני אומרת לאיש, זה לא מזכיר לך קצת חתונות מהטלוויזיה? כן, נו, הוא מהנהן, הם אמריקאים.
קוראים לנו למלא את התפקיד. ארבע בנות אוחזות את מוטות החופה, כל אחת מייצגת תקופה (תיכון, תואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי). אנחנו עומדות על במה מאולתרת מול המרפסת של האחוזה. הקהל מתאסף בסמוך, ואנחנו מחליטות לשיר את "אם אשכח ירושלים" בעת המתאימה. החלטה נבונה, עוד יסתבר.
זו חתונה אורתודוקסית למחצה, הנערכת על ידי רב רפורמי, בגלל שאמא של החתן גוירה בזמנו על ידי רב קונסרבטיבי (עוקבים?). הרב שלנו חייכן וזחוח. מתקשה משהו בקריאת עברית, ומתרגם אותה לאנגלית באופן חופשי משהו. אבל הטקס...
קודם כל יש שבע ברכות חליפיות. למה הן טובות יותר? באמת קשה לי לומר. מין בליל של ברכות רלוונטיות יותר ופחות. כל ברכה ("ברוך פרי הענבים המשמח לב אנוש", "ברוך משמח חתן וכלה") נאמרת ומתורגמת לאנגלית.
בהמשך הטקס, הקראה של טקסט מעשה המפגש של חתננו וכלתנו, הכולל את המפגש הראשוני, את ההתאהבות לפרטיה, לפני כמה שנים עברו לגור ביחד... (אחר כך בכתובה, כמובן, כתוב "הדא בתולתא", אבל אל דאגה, הכתובה לא נקראה בקול. הרב מתקשה בקריאת עברית, הוא מסביר לכלה. זה ארמית, היא עונה לו).
"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", אומר החתן ועונד טבעת על אצבעה. "עכשיו את", מבקש הרב. והכלה חוזרת אחריו: "הרי אתה מקודש לי כדת משה וישראל" (דת משה וישראל? אתה מקודש? אהה).
שבירת הכוס, מסביר הרב, היא לצורך חתימת העסקה (אוי, אוי, אני חושבת, ואיפה ירושלים? מזל שהכנו את השיר קודם, רק שאין לנו הדים בקהל לחזק את קולנו הענוג).
העדים מתבקשים לא להגיע לחופה. הם סיימו את תפקידם כבר קודם. במקום זאת, הקהל כולו מגויס להעיד על החופה. וגם לברך שהחיינו. למה שהחיינו? שיהיה.
בסוף הרב מברך את כולנו בברכת כוהנים (כן, כן), ונשיקה (זכר לרפורמיות?), אני מכריז עליכם כבעל ואישה (זכר לנצרות?), וחדר ייחוד (זכר לאורתודוקסיות?).
אנחנו יושבים על המרפסת של האחוזה מתחת לאוהל.
"מתי הריקודים?" שואל הבן שלי.
ברקע תזמורת ג'ז עם שלושה נגנים.
"אני לא חושבת שיהיו ריקודים, מותק."
"איזו מן חתונה זו?" הוא רוטן.
"ואוכל?" הוא ממשיך.
"יש מן בר עם שישה מאכלים לא מזוהים בעליל."
אני מחווה כלפיו.
"שאלתי על אוכל", הוא אומר.
זו החתונה הכי אמריקאית שהייתי בה. ה- best man נושא נאום. נאום הכי אמריקאי שיש. הוא מספר קצת על האורחים (הספורים ביותר), שהגיעו מכל קצוות העולם, מאוסטרליה ועד ישראל, טקסס ועד קנדה. הכל מושלם, מלאכותי, יקר, סינתטי.
היינו פעם שלוש חברות.
אני התחתנתי בחתונה אורתודוקסית בארץ, עם תזמורת ורבע עוף.
השניה נישאה נישואים אזרחיים באמריקה לפני כמה שנים.
זו היתה החתונה השלישית.
לכשיגדלו ילדינו, אני יכולה להניח איך תראה החתונה שלהם. כמו זו שלנו. של הורי. של הוריו. של הוריהם של הורינו. דור אחרי דור אחרי דור. איך ייערכו טקסי החתונה של צאצאי חברותי, איני יכולה לנחש.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש