 |
בעוד האמונות הדתיות מספרות על אובדן גן־העדן, התיאור של אבולוציית האדם מראה כי מעולם לא היינו שם. האם כקופים בני קופים ביכולתנו לשאוף להגיע למעין גן־עדן? האם כדאי לנו לנסות זאת?
|
|
| דת והעידן החדש • רון בן-יעקב • יום ב', 26/8/2002, 23:02 |
|
 |
|
| הירונימוס בוש - ''ריפויה של הסכלות'' |
|
האמונה בגן העדן בראי הידע הכללי
העולם התחיל לחשוב (במובן האנושי הכולל שאנחנו מיחסים כיום למושג) לפני כחמישה מיליוני שנים. אז התחילה משפחת האדם (הומיניד) את המסע הגדול, בו היא נמלטה משתלטנותה וממגבלותיה של מערכת העצבים. קופי־האדם (Great Apes), כמו שימפנזה או בונובו, אמנם נחשבים לחיות הקרובות ביותר לאדם ביכולתן השכלית, אך ההבדל העקרי בינם לבין האדם לא טמון במבנה גופם או במבנה המוח. הפער העצום נובע מיתרונה של התרבות האנושית. ליתר דיוק, כפי שמראה הפסיכולוג מרלין דונלד, מהתפתחות "תרבות של סמלים", המתקיימת ברובה מחוץ לגופנו. התרבות הזו מושתתת על יסוד מבנים עצביים עתיקים שגדלו והרחיבו את אופי פעולתם.
ניתן להסיק ממאובנים שמערכות עצבים פרימיטיביות התפתחו בבעלי חוליות לפני כחמש מאות מיליוני שנים, ולפני כמאתים מיליוני שנים התפתחו מערכות המבשרות את מערכת העצבים המשוכללת של צפורים ויונקים. המבנה הבסיסי של מערכת העצבים שמאפיינת יונקים כיום התפתח לפני כשישים וחמישה מיליוני שנים, וכאמור, האב הקדמון של האדם וקופי־האדם הגדולים הופיע על במת העולם לפני כחמישה מיליוני שנים. הומו סאפיינס, האב העתיק שלנו, הופיע לפני כחצי מיליון שנה, ותת הגזע לו אנו שייכים, הומו סאפיינס סאפיינס, הגיח לפני קצת למעלה ממאה אלף שנים. במונחים אבולוציוניים, אנחנו תינוקות בני יומם. אבל השלשלת לא נותקה וההיסטוריה של התפתחות מערכות המוח שרדה במבנהו ובתפקודו של המוח הנוכחי. אותם מבנים, גופיפים ובלוטות מוח, תוצרי מאות מיליוני שנים של התפתחות, הם עמודי התווך עליהם ניצב המבנה הכביר והמשוכלל של ההכרה, החברה, השפה והתרבות האנושית. התעלמות ממבנים ואברונים ארכאים אלה ומתפקידם הגורלי מראה על כשל וחסר שקיים בפסיכולוגיה העממית ובחשיבה הדתית.
המערכות הקדמוניות ביותר נמצאות באזורים הפנימים של הראש ובגזע המוח. הן אחראיות, בין השאר, על פעילויות קריטיות ביותר של האורגניזם, כמו רגשות ותחושות, ניווט והוצאה לפועל של דחפים, נטיות טבעיות ופעילות האינסטינקטים. מערכות ארכאיות נוספות משלימות את התפקוד הרגשי על ידי ויסות והסדרה של התהליכים הביוכימיים במה שהניורולוג אנטוניו דמאסיו מכנה "המרחב הפנימי של גופנו".
המבנים החדשים ביותר נמצאים בשכבות דקיקות (בעובי של כשלושה מילימטרים) המכסות את המוח כשמיכה והמוכרות בשם "קליפת המוח". בדרך כלל, כשמדברים ביומיום או בסיפורי מד"ב על המוח ופעולותיו היותר משוכללות כמו כושר הפשטה, שפה וכו', מתכוונים לאזורים האלה. קליפת המוח נותנת לנו את המראה האופיני של המוח, שבמבט רגיל, מהחוץ פנימה, נראה כעטוף בקפלים. אולם המראה הזה מטעה, משום שהוא נותן חשיבות יתר לתוצר ההתפתחותי המאוחר על פני המבנים הפנימיים, "השורדים אבולוציונית", שחשיבותם לפחות זהה לזו של קליפת המוח. אם נדמיין מבט מפנים המוח החוצה, נגלה שהפעילויות החשובות ביותר מתרחשות במרכזו.
מערכות העצבים של מרבית היצורים מכוילות רק למימד כללי ביותר של תחושות. שבלול רגיש רק לכוח המשיכה ולאור, וכך הוא נוטה לטפס למעלה ולהתחבא מאור. אם נשים אותו על קרש נטוי שחציו באור נוכל לחזות במדויק לאיזה כיוון הוא יזחל. לעומתו, המערכות הארכאיות שלנו מאפשרות זיהוי עצמי, שהוא אחד המפתחות העיקריים לפיתוח מערכת מנטלית עילית. רוב החיות אינן מזהות את עצמן בראי, אולם סוגים של קופים עיליים מסוגלים לזהות את עצמם - לדוגמא, הם נוגעים בנקודת שנצבעה במצחם כשהם מזהים את עצמם בראי.
בני אדם מסוגלים לדמיין גם את גופם במרחב (חישבו על הפעילויות המורכבות של רקדנים), לקשור את הדמיון הזה לתמונה אחרת של מצב הגוף הפנימי (הלמות הדם בעורקים שלנו, כאב בבוהן שלנו), לאגד את שני אלה עם מידע המתקבל מהחושים ולכרוך אותם יחד לתבנית־על במסגרת סמלי תרבות מופשטים. כתוצאה של איגוד התבניות הללו, מתקבלת יכולת שליטה ובקרה על הפעולות והמעשים שלנו. הבקרה הזו מתבטאת בראש ובראשונה בזיהוי של "העצמי" עם הגוף המסוים, אך גם בפעילויות יומיומיות. לדוגמה, היכולת לתכנן את מסלול ההליכה למכולת תוך התחשבות בתנאי הסביבה - מזג האויר - ובמצב רוחנו העליז - ולכן נלך דרך הגינה הציבורית. גם לכאב ברגל שמאל ולכמות הכסף שבכיסנו יש תפקיד בתכנון.
אחד משיאי המערכת המנטלית שלנו מתבטא, אם כן, ביכולת ההפשטה שלנו. יסודה של זו הוא, כאמור, ביכולות הבסיסיות יותר שלנו, שעליהן נוספת העובדה שהמוח והאדם מתפתחים ופועלים בסביבה רוויה במוחות ובאנשים אחרים, אשר ביניהם מתבצעת אינטראקציה תמידית. זו הנקודה בה מתמזגות היכולות לבקרה עצמית של הגוף, של בנית "תמונה פנימית" של גופנו, עם המערכת הרגשית והמערכת ההכרתית. כשנקודת המפגש הזו נפגעת, אנו מאבדים, באופן חלקי או לחלוטין, את היכולת להבין שפה, מחוות גופניות, העוויות פנים של הזולת המביעות אושר או עצב וכיוצא באלה. כל מערכת המשמעויות של ההתנהגות האנושית מושתתת על המערכות הפנימיות של רגשות ובקרה עצמית של הגוף. נזק למערכות המפקחות על מהלכם התקין של רגשות ותחושות מוביל לחוסר יכולת קבלת החלטות, קבלת החלטות שגויות או התנהגות חברתית א־נורמלית. במילים אחרות, ניתן לומר שללא תפקוד תקין של מערכות הבסיס "ששרדו אבולוציונית", יכולתנו להבחין בין טוב ורע, קרי התנהגות מוסרית, נפגעת ואפילו נעלמת.
ראינו בקצרה, אם כך, שללא המערכות הארכאיות לא תתכן התפתחות יכולות מנטליות מורכבות יותר כמו הכרת הגוף שלנו, הבנת הסביבה בה אנו נמצאים, יכולת התקשרות בין בני אדם ובנית שפה, יכולת הפשטה והבנה, ואותן יכולות מהן נובעים המדעים, האמנות והחשיבה המיסטית־דתית. גם פעילות במסגרות חברתית הממושטרת על ידי מוסר בין אנושי מבוססת על אותן מערכות בסיס.
אך יש תוצר נוסף הקשור ביכולת שלנו להיות מודעים לגופנו, זו הטמונה במבנים הקדמונים של מערכת העצבים שלנו. היכולת להכיר את עצמנו מביאה להכרה במגבלות גופינו, ומשם - להכרה בסופיות המוות. הכרת המוות המשולבת ביכולת העילית של הכרת האחר מובילה לתופעה שהיא כמעט יחודית לאדם - דחפים רצחניים, הנובעים מהידיעה שהאחר מודע ומפחד מפגיעה בגופו. הידיעה הזו, טוענת הפלוסופית שיטס־ג'ונסטון, נותנת לנו כוח ועצמה כנגד האחר, ביכולתנו לגרום לו נזק זמני או תמידי.
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
האם המין האנושי מוכן לוותר על ההתפתחות הביולוגית, החברתית והתרבותית הכבירה כדי לשוב לגן עדן?
כפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר, בגן עדן יחיו יצורים משוללים כל יכולת אבחנה בין טוב ורע, חסרי כל מערכת מוסרית (שלא תהיה נחוצה מן הסתם), אדישים לסביבתם ולתפקוד גופם וחסרי מערכות חברתיות ותרבותיות. עם זאת, בצורה מופלאה, תמצית קיומם תתבטא בפעילות שיכלית עילית בעלת כושר הפשטה מירבי, המזהה אך ורק את האמת והשקר המוחלטים.
בכדי לממש את החזון, יאלץ הגזע האנושי לעבור ניתוח לובוטומיה יחודי וחדשני. במקום הסרת האונות המוחיות, ניתוח המוח המסובך המשיחי יסיר את ליבת המערכת, את החלקים הקדמוניים ביותר של מוחנו, או למצער, ינתק אותם מהחלקים המאוחרים יותר. מי שזוכר את סוף הסרט "קן הקוקיה" יעלה בדמיונו גזע של זומבים אשר איננו מסוגל אפילו להתהלך על פני הגן המופלא, משום שאיבד את יכולת ההכרה העצמית של גופו ושל הסביבה בה הוא נמצא. יתרה מכך, כל אינטראקציה חברתית תעלם ועמה כל התרבות האנושית על מעלותיה ומגרעותיה. בקיצור, אפילו אם אותם מתים־חיים יצליחו להתקיים איכשהו, יהיה זה אך ורק בעזרתו של כוח עליון. אכן, כהגדרתו של גרשם שלום - "תורת־קטסטרופה", אם כי במובן מעט שונה.
אולי יש תועלת בתרחיש הזה, אם בתמורה נצליח להעלים את הדחפים הרצחניים שבקרבנו?
כאמור, דחפים אלימים קשורים באופן הדוק באותם כשרים מנטליים־מוחיים של הכרה עצמית והכרת הזולת. דחפים אלה נולדו כנראה בעסקת חבילה התפחותית. כפי שראינו במקרה הזאב והכבש, הדת נותנת מרשם פנטסטי של שינוי כללי באורחות העולם. אז אולי לא יהיו יותר אריות וזאבים אלא חיות חדשות שירשו רק את שמם של הטורפים בני זמננו. אזכיר רק שהמחשבה הדתית היהודית משופעת ברעיונות הפורצים את גבולות הטבע ובונים תאור טבע חילופי, כמו הסיפור על הפרה שנמכרה לגוי אך סרבה לעבוד בשבת.
גן העדן אבוד?
האם עלינו לוותר מניה וביה על חלום גן עדן? התשובה, לעת עתה, שלילית.
הפילוסוף ברוך שפינוזה טען שאם נצליח להבין את מנגנון הרגשות שלנו, הם יעלמו וישאר רק השכל הרציונלי. כפי שראינו, דבר זה לא יתכן. גלגלי השיניים של התחושות והרגשות מניעים את תהליכי המחשבה המורכבים ביותר. על כן, עלינו להכיר בעובדה כי בני אדם נתונים בסד טבעם. הסער והפרץ הוא חלק מאותה עסקת חבילה קוגנטיבית שבה אנו חיים. לעיתים נופלת עלינו הרגשת אושר עילאית, לעיתים אנחנו מוטלים למערבולת של יאוש וחרדה וברוב הזמן אנחנו מטלטלים בין גרסאות מתונות יותר של הרגשות טובות ורעות. בנוסף, אנחנו יצורים חברתיים על פי הגדרתנו, וככאלה נתונים במערכת בה אנו מושפעים מחברים אחרים של המין האנושי ומשפיעים עליהם.
אנו זקוקים למטה משען, לנקודת אחיזה שתעזור לנו לנווט את חיינו בתוך אותה בוקה ומבוקה. אמנם לחיים אין משמעות, אין תכלית ואין סוף, ברם, השאיפה להקטנת החיכוכים בין אנשים ובין חברות שונות היא חיובית ביותר. המטאפורה של גן העדן יכולה לעזור לנו בנסיון הזה - כל עוד אנחנו יודעים ומבינים כי מדובר במטאפורה ולא בתוכנית פעולה אופרטיבית שעלינו לפעול למימושה. חלום גן עדן יש בו תועלת כל עוד הערגה הזו נשארת כהנחת עבודה פרקטית ואינה נתפסת כקובעת ומשפיעה על אופי וצורת חיינו והתנהגותנו כאן ועכשיו. כשהיא הופכת לכזו, מתגלים כל הקשיים והסכנות הגלומות בשאיפה לחיי גן עדן.
"זכור כי גם אם תחייה שלשת אלפי שנים, או שלושים אלף, לא תאבד שום חיים אחרים אלא את אלה שיש לך עכשיו." (מרכוס אורליוס)
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש