|
יוסי גורביץ' טוען כי אין זה ממנהגו לכתוב דברים בסגנון המופיע בכותרת, אבל נדמה לו שזו השפה היחידה שנשיאנו הלא-כל-כך מכובד מבין.
|
|
פוליטיקה • יוסי גורביץ • יום ה', 23/12/1999, 20:33 |
|
| |
אף פעם לא הבנתי מה הטעם במשרת הנשיא. לזרוע המבצעת בישראל יש ראש אחד, והוא ראש הממשלה. מעולם לא הבנתי מה הטעם להציב לצידו "ראש מדינה" נטול סמכויות. מדינות אחרות עשו זאת, וודאי; אך למדינות אלו יש, לרוב, מסורת ארוכה של ראש מדינה יצוגי (בריטניה ושאר המדינות המלוכניות). במדינות אחרות, שגם בהן יש מוסד של ראש ממשלה לצד נשיא, מחזיק הנשיא בסמכויות מסוימות (צרפת היא דוגמא טובה).
גם בישראל היו, פעם, לנשיא כמה סמכויות: הוא, למשל, היה מחליט מי יקבל הזדמנות ראשונה להרכיב את הקואליציה. זו היתה סמכותו העיקרית. ראש ממשלה מתפטר היה צריך "ללכת אל הנשיא". כיום, עם הבחירה הישירה, בטלה סמכותו זו של הנשיא. הסמכויות היחידות שנותרו לו הן לחתום על חוקים (ואין בסמכותו שלא לחתום עליהם), הענקת חנינות, והאמנת שגרירים זרים. בקיצור, מדובר במוסד מיותר לחלוטין, שאפשר וראוי היה לבטלו ולמזג את סמכויותיו עם אלו של ראש הממשלה.
אלא מאי? שבמשך השנים נוצר מעמדו של הנשיא כ"ראש העם". במקום שבו היתה תמיד קוטביות אלימה בין שני צדי המחנה הפוליטי, נתפש הנשיא כדמות שמעל לפוליטיקה, דמות "עממית", שקשובה לרחשי העם. במשך השנים נוצרה מסורת, לפיה הנשיא אינו מתערב בעניינים פוליטיים, אלא משמש כדמות ממלכתית ויצוגית, שהמקום היחיד אליה מותר לה לתחוב את אפה, כפי שאמר הנשיא ויצמן הראשון, הוא אל הממחטה שלה.
מוסד הנשיא כבר ידע בזיונות. הנשיא הקודם, הרצוג, הפעיל סמכות חוקית מפוקפקת מאד, וחנן את אנשי השב"כ, שהסתבכו ברצח ובעדויות שקר, בטרם משפטם. כך מנע את חקר האמת עד תומה. הוא עשה זאת, לטענתו, כדי "לשמור על השב"כ". את התקדים המוזר הוא שאב ממקרה מפוקפק לא פחות: החנינה שהעניק הנשיא פורד לקודמו, ניקסון, בטרם הועמד זה לדין, במגמה "לשמור על אחדות האומה האמריקנית". ושמירה על אחדות האומה, כמסתבר, תמיד היתה חלק מתפקידו של הנשיא.
בשם אחדות האומה גם חנן הרצוג את אנשי המחתרת היהודית, שביצעו מעשי רצח, לא הביעו חרטה - ושוחררו, כולם, תוך פחות מחמש שנים. הרצוג נימק זאת ב"הקשבה לרחש ליבו של העם", ובעשרות אלפי המכתבים שקיבל בנושא (עוד קמפיין ממולח מבית היוצר של מועצת פשע).
אבל אם הרצוג עורר דאגה, ויצמן הוא פשוט בזיון. קשיש טרחן, עם ערכים מתקופת הפלמ"ח, הוא מרשה לעצמו להשתלח בכל מה שאינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולמו. דומה שהוא חושב שהוא המחנך הלאומי. הוא משתלח בפמיניסטיות ("מיידלע, לכי לסרוג"), בהומוסקסואלים ("אני מעדיף גבר שחושב שהוא גבר ואישה שחושבת שהיא אשה"), בתרבות המערבית ("אני חושש ממייקל ג'קסון, מקדונלד ומדונה"), בשולמית אלוני ("הזקנה הבלה"), ובעצם בכל מה שהוא לא קשיש טרחני, שעבר זמנו, כמו ויצמן עצמו. הוא זוכה להערצה עממית, מפני שהוא מסמל את כל הסממנים השליליים של הישראלי: מאצ'ו, זלזלן, מלא בטחון עצמי עודף, בעל שפת שוק. ויצמן גרם פגיעה חמורה למאבק על שוויון זכויות בישראל. הוא רחוק מלהיות "הנשיא של כולם"; די בכך כדי לפסול אותו מלכהן בתפקידו.
מעבר לכך, הוא פשוט לא ממלא את תפקידו כיאות. תפקידו העיקרי של נשיא הוא להיות יצוגי; נאומו של ויצמן בהלווית רבין, אולי הנאום החשוב ביותר שהיה עליו לשאת, היה פשוט (ואני מצטער, אבל אצלי המילה הזו פשוט מתקשרת אסוציאטיבית לויצמן) בזיון. נשיא שלא יכול לארגן נאום רציני להלווית ראש הממשלה שנרצח צריך ללכת הביתה. מה גם שהוא העדיף להמשיך ולנהל מאבק נגד רבין ונגד משפחת רבין (עוד קבוצת טיפוסים לא סימפטיים בפני עצמם) בתקשורת.
אם לא היה די בכך, הרי שויצמן חושב, משום מה, שמותר לו להתערב בנושאים פוליטיים. אם חריגה מתפקידו בתחום התרבותי מגונה, הרי שחריגה מתפקידו בתחום המדיני מגרדת את גבול אי החוקיות.
ויצמן סרב ללחוץ את ידו של ערפאת, בפגישה רשמית, לאחר שממשלת ישראל החלה לנהל מגעים מדיניים עמו. הוא התבטא בחופשיות נגד תהליך השלום בתקופת הטרור הגדולה (פברואר־מרץ 96'), ובכך סיפק תחמושת לאנשי הימין, ויתכן שהכריע את הבחירות. הוא קרא להקפיא את המגעים עם הרשות הפלסטינית - והממשלה, שהתעלמה ממנו בצדק, נתפסה כתבוסתנית.
הוא התערב שוב ושוב בענייניה של ממשלת נתניהו, ולרוב לא לחיוב. הוא תקף את ראש הממשלה, בעקיפין ובמישרין. הוא דיבר על יצחק מרדכי כ"כוח השפוי בממשלה", ובעקיפין רמז שהממשלה אינה שפויה. ושלא יהיו אי הבנות: כותב שורות אלה משוכנע שממשלת נתניהו היתה אסון. אלא שלנשיא אסור לומר זאת. במערכת הבחירות האחרונה, הוא היה הכוח המניע מאחורי מועמדותו של יצחק מרדכי. לשיא הגיעו הדברים, כאשר, השבוע, הביע תמיכה בנסיגה מן הגולן.
ויצמן משתמש בשני טיעונים להגנתו. לפי אחד מהם, הוא "מביע את רחשי העם". בולשיט. רחשי העם, במדינה דמוקרטית, מובעים בבחירות. הנשיא, לצורך העניין, הוא לכל היותר שבשבת. מעבר לכך, העם חצוי בשאלות רבות; ויצמן בדרך כלל מביע את דעתו של צד אחד (לרוב, יש לציין, הצד שנראה כמנצח).
הטיעון השני של ויצמן הוא ש"לנשיא מותר להביע את דעתו, כמו לכל אזרח". שוב, בולשיט. לויצמן מותר להביע כל דעה שירצה, בכל נושא. כל שעליו הוא להתפטר מתפקיד הנשיא. על נושא תפקיד ציבורי חלות מגבלות שהאזרח ההדיוט פטור מהן. אחת מהן היא ההגבלה על חופש הביטוי. לשוטר, לשופט, לחייל, למורה, לפקיד, אסור להביע דעות פוליטיות בעת מילוי תפקידם. אם יביעו דעות כאלה, הם צפויים להדחה או לעונש. כמוהם, ויצמן ויתר על זכות הדיבור החופשי שלו, כשנכנס למעון הנשיא.
ויצמן, כך אמרו, עומד להתפטר בעוד כחצי שנה. אם לא יתפטר, ראוי שהכנסת תדיח אותו. הוא בזיון, הוא אינו ראוי לתפקידו, עליו ללכת הביתה.
הבעיה היחידה שיש בתרחיש הזה, היא שסביר ששמעון פרס יבחר לנשיאות. ושמעון פרס יהיה נשיא גרוע עוד יותר מויצמן. ראוי, אם כן, לבטל כליל את מוסד הנשיאות, ולמזג את סמכויותיו עם סמכויות ראש הממשלה.
|
קישורים
|
|
|