הכמיהה לשוב לגן עדן
מוטיב הגאולה מהווה נדבך חשוב בהרבה דתות בכלל, ובדת היהודית בפרט. הרמב"ם, שניסח ומיסד את י"ג עיקרי האמונה היהודית, כלל בהם שני עיקרים שעניינם גאולה: ביאת המשיח ותחית המתים. ברכת המזון, ברכות אירוסין ונישואין, סדר לבישת ציצית ועוד, כולם מציבים את גן עדן כקנה מדה לאושר עלי אדמות ויותר מכך, הם מעמידים את השאיפה לשוב לגן עדן כמרכזית ומכוננת.
בספר המוסר "מסילת ישרים", בפרק על חובת האדם בעולמו, מפרש הרמח"ל את המדרש על ספר קהלת "ראה את מעשי האלוהים וגו' - בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. כללו של דבר: האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא". מצב האדם כשיגאל, שהוא במידה רבה שיבה למצב בראשית, הוא המכתיב את פועלו וטבעו כאן ועכשיו.
האדם היהודי מודע יום יום ושעה שעה לאחריות הגדולה המוטלת על כתפיו: "אחכה לו בכל יום שיבוא" - מהדהדים דברי הרמב"ם בתפילה היומית. על היהודי המאמין לעמול למען גאולתו שלו, למען גאולת קהילת היהודים ולמען גאולת העולם כולו. ברם, הציפייה המתמדת לגאולה ולישועה כרוכה באכזבה תמידית, משום שאם כל יום משננים בתפילות "לישועתך קיווינו כל היום" והימים עוברים והגאולה לא באה, הצער הולך וגובר "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ירמיהו ח' כ'). הרבי מלובביץ' כתב על כך את הדברים הבאים: "כאשר יהודי אומר בתפילה 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח'... ואומר זאת באמת - הוא חייב לשאול את עצמו: מה עשיתי היום לקרב את הגאולה?" זאת אחת החובות העיקריות של היהודי והיא מוטלת לא רק על הפרט אלא על הקהיליה כולה, המתאגדת תחת מטרה משותפת. חובה על כל חברי הקהיליה להשתתף במאמץ ולא להפריע או חלילה לעמוד בחוסר מעש. דברים דומים אמר רבי שמעון בר יוחאי על עצמו: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", ופרשו זאת בכך שכל יהודי בכוחו להביא את הגאולה לעולם אפילו על ידי פעולה חד־פעמית או מחשבה חיובית.
כאמור, גן עדן הוא המקום והמצב אליו עורג האדם לשוב ושאותו יש לקומם מחדש, דרך עשיית מצוות. מדרש בראשית מספר על רבי זעירא שדרש על הפסוק "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א' ל"א) ושאל האם יתכן שגם גן עדן וגם הגיהנום נחשבים לטובים מאד? התשובה חיובית אם כי לגן עדן יכנס רק מי שמסוגל למצוות ומעשים טובים. השאר דינם גיהנום. מדרש בראשית רבא מחזק את ההשקפה הזו, בספרו על אלוהים שעשה כבוד למצרים - "הריני קורא אותה בשמה של גן עדן". אולם, עקב מעשי המצרים הוא חזר בו, נטל ממצרים את כבוד גן העדן והפך אותה לשממה. העוסק בתורה ינחל גן עדן "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל' כ').
גן העדן הוא המקום בו האל מספק לאדם שולחן ערוך במעדנים, והאדם מתהלך בו מתוך רחבות ונוחות הדעת על פי הפסוק מתהילים "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (ל"א כ'). אך מהו טבעו של האדם אשר נמצא בגן עדן, אם כל צרכו מסופק לו?
היטיב לתאר זאת המשורר האנגלי בן המאה ה-17 ג'ון מילטון בשורות הפותחות את ספרו "גן העדן האבוד":
Of Man's first disobedience, and the fruit
Of that forbidden tree, whose mortal taste
Brought death into the world, and all our woe,
With loss of Eden, till one greater Man
Restore us, and regain the blissful seat
ממהותו של גן העדן
אדם וחווה בגן עדן היו "שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב' כ"ה). ספורנו מפרש שכל פעולותיהם הפיזיות, כל בואם וצאתם הגשמיים היו מיועדים אך ורק "לעשות רצון קונם בלבד". פעולות הגוף נתפסות אך ורק בממד רוחני כשאין בכלל מובן להנאות גשמיות כפי שאנחנו מכירים אותן כיום - "לא להשיג תענוגות נפסדות כלל". אפילו הפעילויות הנתפסות כבסיסיות ביותר, כמו מין ואכילה, משמשות רק במובן טריוויאלי נטול כל ממד של הנאה גופנית וחושנית. "ענין אברי המשגל אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו" - המין כפעילות חייתית־טבעית, בנאלית ומובנת מאליה, נטולת כל ממד רוחני או שכלי.
לאחר שחווה ואחריה אדם אכלו מפרי עץ הדעת "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" (בראשית ג' ז'), הבינו שניהם את משמעותו של העירום, של "הרגשת הערוה" שהולידה את "בושת העירום". זאת אומרת שאכילת הפרי גרמה לפיתוח רגש שתלוי בהכרת הזולת (בושה בעיני המתבונן) או האל. לפני כן, כאמור, לא הייתה שום משמעות לפעילות הגופנית היומיומית, והיא התנהלה כאוטומט, או כדברי החזון איש, כל מה ש"דרוש לקיום המכונה הנקראת אדם".
בורא העולם ידע שברגע שחווה ואדם יאכלו מפרי העץ האסור "נפקחו עיניכם והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע" (בראשית ג' ה'). מפסוק זה אפשר לבדוק כיצד, על פי היהדות, התפתח האדם בעולם. הרמב"ן מפרש שלפני שאכל מהפרי התנהג האדם בטבעיות הנובעת מחוקי הטבע (האלוהיים) ללא שום תחושות ורגשות - "ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה" - בדומה לתנועת הכוכבים בשמים, שפעולתם היא כביכול מטבעם. הפרי הוליד באדם את הרצון "והיתה בידו הבחירה". אם כך, אדם וחווה לפני טעמם מהפרי ההוא לא היה בהם יצר, לא דחפים (חפצים בלשון הרמב"ן) ולא תאווה, ולכן גם לא היה לאל ידו של אדם "להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדה אלהית...".
רבינו בחיי כתב שלפני חטא העץ האדם "היה כולו שכלי אלהי לא היה מתעסק בדברים גופניים ולא היה יודע אותם". היינו, או שלא היו בו מידות גופניות כלל, כמו חשקים, רצונות ובהכללה "תענוגי הגוף", או שאם אלו היו קיימים, האדם לא היה משיג אותם בשכלו. היה נתק בין פעילות הגוף, בין התהליכים הגופניים הבלתי פוסקים של אכילה, חילוף חומרים או יצר מיני, לבין הממד המנטלי. כל הפעילות הזו התקיימה באופן אוטומטי, ו"שכלו האלוהי" של האדם לא היה מודע לה כלל. לא הייתה לו הרגשת רעב או שובע ולא הנאה מאכילה. כעונש, האל לקח מהאדם את יכולת ההשגה השכלית, את כושר המחשבה המופשטת, ובמקומה "נתלבש בתאוה הגופנית".
קריאה מדוקדקת בפסוק לעיל מראה את סדר התפתחות היכולות השכליות של האדם מהבריאה דרך חטא אכילת הפרי. בהתחלה הוא היה מסוגל להבדיל בין אמת ושקר, אבחנה שכלית מנתחת - לבחון, למשל, האם הטענה "השמיים כדוריים" הנה אמת או שקר. לאחר העונש הפסיד האדם יכולת זו ובמקומה הוטלה כאבן ריחיים על צווארו האפשרות להבדיל בין טוב ורע, למשל לראות את "השמים כדוריים ונאים". אם נצרף לכך את פרושיהם של ספורנו והרמב"ן, נראה שהעונש הטיל על צווארו של האדם את הרצון, את הרגשות וההרגשות, את הדחפים והרצונות ואת ההתנהגות המוסרית שאליה נלווים דפוסי התנהגות חברתיים (בושת המין). במקום היכולת להבחין בין אמת ושקר, מוסיף רבינו בחיי שהאדם נענש בכושר להבחין ב"טבע המדות היופי והכעור", שהוא הכושר הבסיסי לתפיסה חושית כמותית, המובילה למושגים תרבותיים, למשל של אסתטיקה או של מדע. האדם נכבל בידיעה שעליו למדוד ולהעריך כל דבר במונחים של - האם זה טוב או רע לי או לאחרים, ולא בתפיסה של - האם זה נכון או לא נכון, ביחס לאמת ושקר אלוהיים, נצחיים.
מרכיב חשוב נוסף בחיי גן עדן הבראשיתיים והעתידיים מוסבר בפסוק "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיהו י"א ו'). מעבר לפשט המביע שאיפה מובנת לחיי שלווה, הגינות ואחווה, טמון בו דרש עמוק השואף לשינוי מהותי בסדרי עולם הטבע המוכר. "יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה" כותב הרד"ק, ומכיוון שבתחילת הבריאה לא היו מספיק שיות למאכל האריה, הוא נאלץ להמתין שיוולדו מספיק כבשים ובינתיים "בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים". לא ברור איך בדיוק יתבצע "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (ויקרא כ"ו ו') ברבות הימים, והמדרש מתלבט בין רבי יהודה הטוען שהאל "מעבירם מן העולם" לבין רבי שמעון שאומר "משביתן שלא יזוקו". בכל מקרה, המדרש צופה "אריה כבקר יאכל תבן". צריך לציין שהרמב"ן חלק על הפרוש הפשטני הזה וכתב שנכון יותר לקרוא את הפסוק כתאור של חזרה למצב "העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון" שאז היה האדם מחוסן מפגיעתן הרעה של החיות והרמשים.
רעיון הגאולה איננו יחודי יהודי אלא משותף לאמונות שונות. חוקר הדתות הגדול רודולף אוטו הגדיר את הנצרות כאמונה שמבחינת מובנה הראשוני והאמיתי ביותר מהווה דת של גאולה. האופי הרעיוני שלה הוא של ישועה כללית הנובעת מכיבוש העולם הטבעי, שחרור מכבליו של אותו עולם ומעל לכל - התגלות ושחרור מעצם היותנו ברואים. גם חוקר הקבלה והיהדות הגדול, גרשם שלום, כתב במאמר על הרעיון המשיחי בישראל, על "טבעה הקטסטרופלי וההרסני של הגאולה... וטבעו האוטופי של תוכן המשיחיות". על פי שלום, השאיפה לשידוד מערכות מוחלט מעמידה את היהדות כדת שבבסיסה עומדת "תורת־קטסטרופה". גם במסר של בודהא מופיע מוטיב הידע ואובדן כושר האבחנה בין אמת לשקר. בודהא כתב על הגאולה כתהליך קוסמי שנובע מבערות, ולכן הגאולה אמורה להביא קץ לבערות, ובזה לבטל את המוות, באמצעות הציות לחוק הבודהא ואימוץ קהיליית הבודהא, אלמנטים המזכירים, אולי, את התפיסה היהודית.
אין אלא סבל, אין
סובל
אין גורם פעיל, ישנה
רק הפעולה.
הדרך קיימת, אך לא
זה או זאת שהולכים בה.
(מתוך ויסודהי מאגה, מצוטט ב"מילון הדתות")
בחלק ב' נבדוק באם האמונה בגן העדן עולה בקנה אחד עם הידע הקיים מחוץ לכתבי הקודש, ומהם הקשיים שמתעוררים אם ננסה לממש את חלום הגאולה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש