ב- 28 ביוני התפרסם מאמר של דורון רוזנבלום במוסף "הארץ" תחת הכותרת "תרחיש". רוזנבלום מפרסם במוסף זה מאמר דו־שבועי קבוע, וכמו מרבית מאמריו, גם זה היה רווי הומור, ציניות וכשרון כתיבה נדיר. אבל בכך לא מתמצים הדברים. לדעתי היה זה אחד המאמרים החשובים שהתפרסמו בישראל בשנים האחרונות, ובעיקר בשנתיים בהן מתחוללת המלחמה בינינו לבין הפלסטינים.
דורון רוזנבלום אינו עיתונאי אלמוני. מזה כ - 25 שנה הוא מפרסם מאמרים פובלציסטיים בבמות עיתונאיות שונות, ובעיקר ב"הארץ". השתייכותו הפוליטית תמיד היתה ברורה: השמאל הציוני, התל־אביבי, הבורגני, בסגנון יוסי שריד ויוסי ביילין. ייחודו נעוץ בסגנון הכתיבה האופייני שלו, רווי ההומור המושחז והאירוניה המנוסחת היטב. במשך השנים השכיל רוזנבלום לפרוש את כתיבתו על פני תחומים רבים, ולא הצטמצם רק במתחם המוכר לעייפה של מאבקי שמאל־ימין שגרתיים. הוא כתב על תרבות, תיאטרון, פנאי ועוד, ובעיקר הצטיין בתיאורה של אותה "ישראליות" חילונית תל־אביבית, המזוהה עם ה"אליטות הישנות" הדועכות. ב- 1996 הוציא רוזנבלום לאור קובץ ממאמריו בשם "תוגת הישראליות".
מעניין היה לעקוב אחרי כתיבתו של רוזנבלום בשנתיים האחרונות. הוא לא נטש את השקפותיו הפוליטיות הקודמות, אך ניתן היה להבחין בתמורה הדרגתית שחלה בכתיבתו ככל שהתמשכה המלחמה ורבו החללים. אני הייתי מגדיר את התמורה הזו כעלייה במפלס האמפתיה כלפי הצד הישראלי, במקביל לירידה במפלס האמפתיה לצד הפלסטיני. זאת, בניגוד למגמה המסורתית של השמאל הקיצוני, המצדיק כל מעשה זוועה פלסטיני בנימוק של "עם הנתון תחת כיבוש". בא רוזנבלום ואומר: נכון, אני מתנגד ותיק לכיבוש ולהתנחלויות, אבל כאשר מתינו מוטלים לפנינו, אבריהם מרוטשים ומפוזרים, אין בלבי מקום לסבל של הצד השני. כעת אני בוכה עלינו. בקרב כותבי "הארץ" בחר רוזנבלום את הצד הישראלי, להבדיל מגדעון סאמט, מירון בנבנישתי וכמובן הצמד הבלתי נלאה אשר מכר את נשמתו לשטן זה מכבר - עמירה הס וגדעון לוי - המסוגלים לעמוד על יד גופת תינוק ישראלי ולצדד במחבל המתאבד.
דוגמה מעניינת לבחירתו זו של דורון רוזנבלום ניתן היה לראות במאמר אותו הוא כתב בעקבות "נאום צ'כוסלובקיה" שנשא ראש הממשלה שרון בסוף 2001. באותו נאום, כזכור, התריע שרון מפני הצבתה של ישראל בעמדה בה הוצבה צ'כוסלובקיה ב- 1938, בועידת מינכן. ישראל, טען שרון, לא תתן שיקריבוה על מזבח קואליציה בינלאומית מזויפת. הנאום זכה לביקורת גורפת בארץ ובעולם, וצוין בעיקר כנאום היסטרי שאין לו כל קשר עם המציאות, בודאי אם מפרשים אותו כהשוואה בין הנשיא בוש לראש הממשלה צ'מברליין. רוזנבלום התייחס לנאום באופן דו- משמעי: מחד הוא מתח ביקורת על שרון, על בסיס טענת החריגה מפרופורציה. אך מאידך, כך הוא כתב, העביר בו הנאום תחושה היסטורית עמוקה. הנה עומד לו ראש ממשלה ישראלי וטוען בפני העולם "הנאור" שישראל לא תתן שיובילוה כצאן לטבח כפי שעשו לצ'כוסלובקיה באותם ימים אפלים, והישראלי רוזנבלום, שחש חרדה טבעית לגורל מדינתו, כפי שחש כל אחד מאתנו כיום, מזדהה עם רוח הדברים, גם אם לא בהכרח עם תוכנם.
עבור כותב "שמאלני", שכמו רבים עשה קריירה מפוארת מהתנגדות, לעג ובוז לאריאל שרון ולכל מה שהוא מייצג, הבעת הזדהות כזו דווקא עם אחד מנאומיו היותר מעוררי מחלוקת של ראש הממשלה היא בעיני סימן למהפך נפשי. זאת גם אם ברמה הפוליטית לא סטה רוזנבלום אפילו במילימטר מעמדותיו הפוליטיות. בסופו של דבר, הרי הייתי מצפה מפובלציסט כמותו שבמקרה כזה יעוט על שרון בשצף־קצף ויכתוב: על מה מדבר ראש הממשלה המטורלל הזה? ישראל היא כמו צ'כוסלובקיה? ארה"ב היא כמו בריטניה של צ'מברליין? הרי אנחנו המדינה החזקה ביותר באזור! איש לא יוכל להשמידנו! רק הכיבוש מכלה כאן כל חלקה טובה! בלה, בלה, בלה...
בחודשים שעברו מאז כתב דורון רוזנבלום עוד מספר מאמרים שמייצגים בעיני סוג של מהפך נפשי ביחס אל הסכסוך. ובכל זאת, המאמר "תרחיש" מהווה ציון דרך. כשמו כן הוא, המאמר אינו אלא תיאור תרחיש של גל טרור המציף את לונדון, פריז וערים נוספות באירופה בדמותם של מחבלים מוסלמים מתאבדים הנושאים על גופם חגורות נפץ, בדיוק כמו אלה המכים בישראל בימים אלה. עם לא מעט סרקזם מפליג המחבר בתיאורי הפסטורליה השוררת בגנים הציבוריים של הערים האירופאיות, עת מטיילות בהם נשים עם ילדיהן, שניות ספורות לפני שהכל הופך לבליל של דם, אש, עשן, רסיסי זכוכית ואיברים שסועים.
חלק נכבד מן המאמר מוקדש לתיאור הסיקור של הפיגועים בתקשורת העולמית. כאשר הפיגועים הראשונים מתרחשים בבריטניה הופכת התקשורת הבריטית עד מהרה לפטריוטית ומיליטנטית, אך זו הצרפתית ממשיכה לשמור על "אובייקטיביות" וריחוק, תוך גילוי "הבנה" לטרוריסטים. אך משמכים הפיגועים בפריז משתנה גם שם הנימה והופכת עד מהרה לאנטי־ערבית, תוך גילוי "סובלנות אפס" למניעי הטרוריסטים ולעומדים מאחוריהם:
"דובר בארמון האליזה אמר שהנשיא והממשלה אינם מוציאים מכלל חשבון שימוש בנשק גרעיני טקטי כנגד כבר־נראה־מי: 'זה פשוט מאד: זה או הם - או אנחנו. זה כמה חריוני עזים באיזו מדינה מדברית - או הפואה־גרה והבוז'ולה וגשר אלכסנדר"'.
רוזנבלום אומר לכאורה את המובן מאליו, את מה שכל אזרח ברחוב יכול להגיד: אילו האירופאים היו חווים טרור כפי שהישראלים חווים, סביר להניח שלא היו מבקרים אותנו כל־כך על מעשינו בשטחים. אך זהו רק הרובד הפשוט של הדברים. ברובד העמוק יותר קיימים שני מסרים חשובים, שעבור כותב מן השמאל הם בגדר מהפכה של ממש:
ראשית, אין קשר בין הטרור המתואר בתרחיש לבין כיבוש. המסר העיקרי של השמאל במשך כל השנים ובעיקר בחודשים האחרונים הוא שיש קשר חד משמעי בין הכיבוש לטרור. אם לא היה כיבוש לא היה טרור, נקודה. הטרור הוא תוצר ישיר של הכיבוש. במדינות שאינן כובשות, כמו מדינות אירופה, לא יכול להיות טרור בהיקפים הישראליים.
באו פיגועי ה- 11 בספטמבר והוכיחו שלא כך הוא הדבר. הטרור יכול להכות במדינה לא כובשת (לפחות לא כיבוש פיזי) באופן חמור הרבה יותר מאשר בישראל. דורון רוזנבלום הפנים את המסר הזה היטב, שכן במאמרו הוא מתאר את המקור לטרור במלים האלה: "מתאבדים איסלאמים, סנגלים, טימורים, אלג'ירים וסתם אנרכיסטים, שכאילו נדבקו זה מזה בטראנס של רצח". היכן כאן הכיבוש?
שנית, למרות שכותרת המשנה של המאמר היא "טפו, טפו, טפו", לא ניתן להשתחרר מן המחשבה שרוזנבלום לא בהכרח היה מצטער אם תרחישו העקוב מדם היה אכן מתממש. אך בכדי שלא לחשוד בכשרים אצא מתוך הנחה שהכותב לא היה רוצה בשום אופן בהתממשות התרחיש הנ"ל, ואגיד רק שאני, לעומת זאת, בהחלט הייתי מקדם זאת בברכה. אכן כן, אילו עשרות ומאות צרפתים, איטלקים, בלגים והולנדים היו מתפוצצים לרסיסים בבתי הקפה, המסעדות והרכבות התחתיות של עריהם השלוות לא הייתי מזיל אף לא דמעה אחת של צער. ולא, הסיבה לכך אינה משום היותי אכזר בצורה יוצאת דופן או משום שחונכתי לשנוא אירופאים בלונדינים עם עיניים כחולות.
בכדי להבין את הסיטואציה, הבה נחזור ששים ושתיים שנה אחורנית בזמן, אל ימי ראשית מלחמת העולם השנייה: אוסטריה סופחה לגרמניה, צ'כוסלובקיה, צרפת, בלגיה והולנד נכבשו, והנאצים מנהלים מלחמה קשה ואכזרית נגד בריטניה, שכוללת בין היתר את הפצצת עריה מדי לילה. ברית־המועצות בשלב זה היא עדיין בת בריתה של גרמניה, על פי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, וארצות־הברית יושבת בצד, תומכת בבריטניה בפה ובכיס, אך לא הרבה יותר מכך. עבור הבריטים הנואשים היתה תקווה אחת מרכזית: שברית־המועצות, ארצות־הברית, או שתיהן גם יחד, תצטרפנה אליהם במלחמתם בנאצים. זו, ככל הנראה, הדרך היחידה לנצחם. יושב לו האזרח הבריטי במקלט ביתו בלונדון וחושב לעצמו: אילו היה היטלר מפציץ כך את ניו־יורק או את לנינגרד, גם האמריקנים והרוסים היו נלחמים בו וכך היה ניתן לסיים את הסיוט הזה מהר הרבה יותר, ובשפיכות דמים פחותה. האזרח הבריטי לא רוצה לראות במותם הסתמי של אמריקנים ורוסים, אך הוא יודע שהדרך היחידה שתוביל להצטרפותם אל בריטניה במלחמתה ברשע הנאצי עוברת דרך דמם של אזרחי ברה"מ ואמריקה.
ואכן, ברה"מ הצטרפה לבריטניה ביוני 1941, אחרי שגרמניה תקפה אותה בהפתעה במסגרת מבצע "ברברוסה". מספר חודשים אחר כך הצטרפה אל שתיהן גם ארה"ב, בעקבות ההתקפה בפרל־הרבור. שוב לימדה אותנו ההיסטוריה שהדרך לגיבוש קואליציה נגד כוחות רשע עולמיים רצופה בהרבה מאד דם. הרהוריו של האזרח הבריטי האלמוני בימי הבליץ התגשמו: רק כאשר מתו אלפי אמריקנים ורוסים התגבשה אותה קואליציה שהביסה בסופו של דבר את היטלר ובעלי בריתו.
אזרחים ישראלים רבים מרגישים כיום תחושה דומה; הטרור האיסלאמי נתפס בעיניהם כסוג של עריצות גלובאלית המשתרעת מאינדונזיה שבמזרח הרחוק ועד לקהילות המוסלמים בפריז, מיאמי ולוס־אנג'לס בפאתי מערב, ומאיימת לנהל מלחמת קודש נגד המערבי באשר הוא. ישראל היא, לצורך העניין, רק המתאבן הראשון בתפריט היהודי־נוצרי של קנאי האיסלאם. ההתקפה המדהימה על וושינגטון וניו־יורק ב- 2001 עשתה עבור ישראל שירות שכל מסבירני משרד החוץ ובנימין נתניהו גם יחד לא היו מסוגלים למלא גם אילו היו נואמים בטלוויזיה האמריקנית מבוקר ועד ליל. האויב האיסלאמי המשותף הבטיח לישראל את תמיכתה של ארה"ב למשך זמן רב, ולא רק ברמה הפוליטית הנגזרת מעוצמתה הפיננסית של הקהילה היהודית באמריקה, אלא גם ברמת ההזדהות המוסרית־אנושית הבסיסית ביותר. ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם למעט ישראל - ולמזלנו מדובר במעצמה מספר 1 בעולם - שגורסת כי שום מאבק לאומי או אתני לא מצדיק ביצוע מעשי טרור דוגמת אלה שמבצעים הפלסטינים. הדעת נותנת שאילו היו מבוצעים מעשי טרור דומים גם בארצות אירופה המערבית, התומכות פוליטית ומוסרית בפלסטינים, רבים הסיכויים שגישתן לסכסוך הישראלי־ערבי היו משתנות מן הקצה אל הקצה. גם אם לעולם לא תהיה בין ישראל לבין אירופה ברית כמו זו שיש בינינו לבין אמריקה, עדיין סביר להניח שתמיכתה הפוליטית של יבשת זו תהיה נתונה לישראל אם אזרחיה יאלצו לעמוד במבחני הדם והאימה העוברים על אזרחי ישראל.
עתידו של הסכסוך הישראלי־ערבי תלוי, איפוא, בנקודת המבט הבינלאומית: ככל שימהר העולם הנוצרי להבין ולהפנים שהאירועים בארץ־ישראל הם רק ביטוי מקומי, גם אם חריף וקשה, של עימות רחב הרבה יותר בין האיסלאם לבין המערב, כך יוכרע עימות זה בפחות זמן ובפחות דם. לצערנו הרב, טבעם של בני־אדם, ושל מדינות, הוא להסיק מסקנות מעין אלה רק אחרי שהם משלמים מחיר כבד בנפש ובשפיכות דמים.
|
קישורים
"תרחיש" - מאמרו של דורון רוזנבלום
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש