 |
|
כל אחד רוצה להיות זמר, אם לא זמר אז מנכ''ל, אם לא מנכ''ל אז... שפנפנת ''פלייבוי''.
|
|
| חברה וכלכלה • שמעון גלבץ • יום ה', 4/7/2002, 21:00 |
|
 |
|
ביום חמישי שעבר נהרו המונים לחנות הספרים "סופרסטאנד" שביוסטון, טקסס, כדי לרכוש חוברת פלייבוי שכותרתה "נשות אנרון", חתומה בידי השפנפנות החדשות של המגזין בכבודן ובעצמן. כתב מקומי מספר שהתור השתרך בין מדפי ספרי הכיס, ספרי הבישול והתיירות, התפתל ויצא מדלת הכניסה והגיע עד לבית קפה שנמצא הרחק בסוף הרחוב. הסלבריטאיות הטריות, מועסקות של תאגיד האנרגיה "אנרון" שהסתבך בשערוריית הונאה של מיליארדי דולרים, חתמו בתוך זמן קצר על יותר מ- 1000 עותקים של החוברת המציגה לראווה את נכסיהן הפרטיים.
האירוע ביוסטון פותח קמפיין פרסומי גדול בכל רחבי ארה"ב שכוכבותיו "נשות אנרון". קווין קסטר, מנהל ב"פלייבוי", מספר שלא חסרו מתנדבות. 300 מעובדות "אנרון", שמקצתן עדיין מועסקות בתאגיד, התקשרו לפלייבוי בתקווה שיוכלו לקחת חלק במיזם. "בהתחלה קצת הופתעתי ממספר הפונות," אומר קסטר, "אבל ספרו לי שהבוסים הגדולים של אנרון נהגו להעסיק רק נשים יפות." אחרי גילוי אי הסדרים ב"אנרון" וב"וורלדקום", תובע הציבור האמריקני יתר שקיפות בניהול חברות, "אבל פלייבוי," אמרה דוברת אנרון בהגיבה לסיפור, "לוקח את עניין 'השקיפות' לרמה אחרת לגמרי."
האמנם רמה אחרת לגמרי? הרי אחד מסימני ההיכר המובהקים של תרבות הקיטש הקרנבלי הפוסטמודרנית הוא עירוב הרמות. הפלורליזם והרב־קוליות התקשורתיים מגשרים כל העת בין הגבוה לנמוך - במעגל המוזמנים לתוכנית האירוח הטלוויזיונית יושבים בצוותא סופר מכובד המקדם את ספרו החדש, אלוף משנה במילואים, דוגמנית והקוקסינל התורן.
זו תרבות שמשחקי החלפת זהויות בדויות ומסכות אישיותיות הם לחם חוקה. כולנו מתחפשים, כתבה פעם העיתונאית סאלי טיסדייל, אפילו הנשיות היא מסיכה. "כל אישה מתחפשת לאישה. יש בקרים שבהם הצורך להיראות נשית נראה לי כמו טרחה מרובה, ויש ימים שבהם אני מטפחת את התחפושת, משתמשת בליפסטיק ולובשת בגדים תחתונים סקסיים. ייתכן שאני עושה זאת כי אני מפקפקת בעצמי - ואולי להפך, משום שאני בוטחת בעצמי יותר מהרגיל ונהנית לשחק את המשחק... וקורה שהליפסטיק גורם לי להרגיש כמו ליצן." עם זאת, אישה עובדת אינה מתחפשת אך ורק לפי מצבי רוחה. היא מתאימה עצמה לקודים של לבוש הנהוגים במקומות העבודה ולצווי אופנה שמכתיבים תאגידי האופנה. כך שבעצם אולי ניתן לראות בסיפור "נשות אנרון" המתפשטות סיפור של אמנציפציה, שחרור מהבגדים שהקנו להן זהות תאגידית בדויה.
אולם קשה לראות ב"פלייבוי" כוח משחרר. שלושה דברים בלבד מעניינים את המגזין: שערורייה, מציצנות וכסף. בכתבה המצולמת שלו השלים "פלייבוי" את שערוריית "אנרון" והוסיף לה את המרכיב המיני שחסר לה. אמנם היו בעיתונות האמריקנית דיווחים על כך שהתאגיד רחש טסטוסטרון ושהמנהלים הבכירים שלו בילו במועדוני מין ונשאו להם נשים צעירות; מארי ברנר, כתבת "ונטי פייר", סיפרה בתחקיר על התאגיד כי אחד המנהלים כינס יום אחד בחדר הישיבות "ועידת כוסיות", שבה דורגו העובדות שזומנו לישיבה לפי מידת הפיתוי המיני שהקרינו. אך ביסודה, נתפסה שערוריית "אנרון" בתקשורת האמריקנית כפרשה של הונאה כלכלית וחשבונאית. כתבת "נשות אנרון" של "פלייבוי" מוסיפה לסיפור את הנופך המיני שבלעדיו שום שערורייה אינה ממש מושלמת.
אך בבד בבד עם כך שהוא משלים את המיתולוגיה של השערורייה, ה"ספין" המיני שמעניק "פלייבוי" לפרשה דוחק במידה רבה לשוליים את השערורייה האמיתית: אנשים רבים וטובים איבדו את מקום עבודתם וחסכונות חייהם בגלל שחיתות ותאוות בצע בצמרת החברה. "נשות אנרון", כפי שהן מצוטטות בכתבה, משתפות פעולה עם ההסתרה הזאת - הן אינן כועסות ואינן ממורמרות. במודעה שפרסם "פלייבוי" בחודש מארס השנה, ובה הזמין את נשות החברה לפנות אליו, נכתב: "כשדלת אחת נסגרת, האחרת נפתחת", או במילים אחרות, העולם התאגידי האמריקני הוא עולם בלי הפסקה, האפשרויות אף־פעם אינן נחסמות, כל שעל היחיד לעשות הוא לטול את גורלו בידיו ולנצל את ההזדמנויות שנפתחות בפניו. "נשות אנרון" מגלמות את העיקרון הזה ובראיונות עמן הן חוזרות כהד על מנטרת ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. כך, טרייה ריד, שעבדה ב"אנרון" כמתאמת מאגרי מידע, מקווה שהכתבה בפלייבוי "תפתח בפניה דלתות נוספות לדברים עוד גדולים וטובים יותר, כמו כיכוב בפרסומות ואולי אפילו הנחיית תכנית טלוויזיה משלה." לנוכח זוהר שכזה ותקוות גדולות שכאלו, את מי מעניינים ועדים שהקימו עובדי "אנרון" מפוטרים בתקווה שיוחזרו להם חלק מהכספים שנגזלו מהם? למי אכפת מ"לוזרים" נודניקים חמוצי פנים שעה שאפשר להציץ סוף־סוף לעובדות תאגידיות תחת החצאית?
ההצצה תחת שמלתה של העובדת המהוגנת היא פנטזיה גברית שאפשר למצוא באינספור אתרי פורנו. כוחה של ההצצה טמון בחדירה מבעד למסכה וגילוי בעל החיים המיני המסתתר מתחתיה. קודם צוטטו דבריה של טיסדייל על משחק המסכות שתכליתו התחמקות מזהות קבועה, אולם מה שעושה פלייבוי הוא חשיפה - תהליך הפוך ביסודו לשינויי צורה. מבצעו של תהליך החשיפה עט על קורבנו בביטחון, הוא מתעלם בבוז מכל המטאמורפוזות שהוא פוגש, כבלתי שייכות, הוא יודע מראש ובדיוק נמרץ מה יימצא. לפי "פלייבוי", בעל חיים מיני אחד ויחיד מסתתר תחת שמלתה של כל אישה, שפנפנה.
קורטני פרקר, מ"נשות אנרון", בכתבה המצולמת של "פלייבוי"
פלייבוי כבר ניצל את פנטזיית ההצצה אל תחתוניה של העובדת המכופתרת בכתבות מצולמות על "נשות וול־סטריט" ו"נשות מס־הכנסה". אך לנור שכנזי, כתבת "ניו יורק דיילי ניוז", טוענת שהסיפור על "נשות אנרון" שונה בתכלית מהכתבות הקודמות. נשות "וול סטריט" הן נשים משכילות מאוד בעמדות כוח, "נשות אלפא", כפי שנהוג לכנות בארה"ב נשים חזקות; וגם נשות מס־ההכנסה יכולות לגרום לגבר להזיל דמעות. "גברים מתגרים מצפייה בנשים אלה כשהן עירומות כי יש בכך היפוך היוצרות: נשים מאיימות הופכות לפתע לכנועות," מסבירה שכנזי. "וזה בסדר. זו טבעה של הפורנוגרפיה: גברים מפנטזים על נשים מתרצות. ואם נשות־הכוח הללו מתפשטות בשביל הכיף שלהן, בשביל כסף כיס, או סתם כדי להשתובב, זה עסקן שלהן. אולם נשות אנרון נטולות כוח. הן מובטלות. לרבות מהן ילדים שצריך להאכיל. דומה שנותר להן רק דבר אחד למכור. ופלייבוי קונה." המגאזין מתיימר לפתוח דלת של הזדמנות לנשים הללו, אך למעשה מוצעת כאן רק ההזדמנות "להופיע עירומה לפני קהל של גברים חרמנים." נכון ש"פלייבוי" לא כפה בכוח על הנשים להצטלם בעירום, אך הוא הדין לגבי הטיפוסים שמגיעים לכפרים מזי רעב בעולם השלישי ומציעים מזומנים בעבור הנערות היפות ביותר. "יש מילה המתארת גברים כאלה, והיא הולמת גם את אנשי פלייבוי: סרסורים."
לעומתה, ד"ר מרטי קליין, הלוחמת מזה שנים למען פתיחות מינית ומתנגדת להגבלות על פורנוגרפיה, משיבה לאלו הטוענים ש"פלייבוי" מנצל את הנשים, ש"עדיף להיות עירומה מאשר דפוקה בלי עבודה." צלבני האנטי־פורנוגרפיה לא נקפו אצבע בשעה שהנשים נוצלו בידי "אנרון" ונזנחו, כותבת קליין. רק כעת הם פוצים את פיהם, שכן בעיניהם "נשים הן רק גוף - גוף שיש להלבישו." השדולות הפמיניסטיות למיניהן משתמשות בגופן של נשים ככלי פוליטי, מוסיפה קליין, ולשיטתן "יש לשים את מוסרות החוק על גופן הארוטי של נשים, מכיוון שאין לבטוח בשכלן... שאלו את הגברים של אנרון אם לא היו מוכנים להיות 'מנוצלים' בעבור סכומי הכסף שקיבלו מ'פלייבוי' הנשים."
הפורנוגרפיה נתפסת על פי רוב כמערערת את המהוגנות והסדר הבורגניים, אולם מה שמוצג בפלייבוי אינו פורנוגרפיה חתרנית כי אם מה שהאמריקנים מכנים "צ'יזקייק" (cheesecake). "צ'יזקייק" זו פורנוגרפיה רכה או "פורנוגרפיה פרווה", דוגמת כרזות הקיר של השחקנית בטי גרייבל שחיילי ארה"ב תלו במעונותיהם במלחמת העולם השנייה. בימינו "הצ'יזקייק" נועז יותר כביכול, אולם "פלייבוי" אינו נתפס כ"מגאזין תועבה", והאמריקני הממוצע אינו מהסס להחזיקו בסל העיתונים בחדר האורחים שלו יחד עם חוברות "הנשיונל ג'יאוגרפיק". עקרון הצ'יזקייק פועל באורח דומה לזה המתואר במאמרו של רולאן בארת "סטריפטיז" - מזריקים לציבור פורנוגרפיה מרוככת כמו חיידק מוחלש כדי לחסנו מפני ה"רוע המיני" האמיתי: "מזריקים כמה אטומים של אירוטיקה... כמות זעירה של רע, כדי להשקיע את הציבור עמוק יותר ב'טוב המוסרי'." כתבת "נשות אנרון" של פלייבוי אינה חותרת תחת הסדר הקפיטליסטי האמריקני, כי אם חוזרת ומאשרת אותו.
תרבות הקפיטליזם המאוחר מציגה מופעי ראווה תקשורתיים, אשר בדומה לקרנבל הימי־ביניימי, הם תערובת גרוטסקית של חרדת הקץ וצחוק פרוע ומשחרר המלווה אותה. "נשות אנרון" של "פלייבוי" הן הצחוק הפרוע המלווה את הפסדיה המזעזעים של חברת הענק האמריקנית.
|
קישורים
נשות אנרון - הכתבה בפלייבוי
תרבות הפורנו - מאמרו של עידו הרטוגזון, מתוך "פורום ארץ הצבי"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש