 |
בימים אלו, בין שידורי המונדיאל, מתנהלת במלוא אונה מלחמת השחרור וממשיכה מלחמת "הצדקת הלאום היהודי", שמנסה להגדיר מי זה "הם" ומי זה "אנחנו". מי זה "הם"? לא "אנחנו".
|
|
| טור אישי • רע עמית • יום ג', 25/6/2002, 23:59 |
|
| |
מאזין מקרי שייטה את אוזנו לשמע את אותו משפט סתום "אנחנו או הם", יתאכזב לגלות שלא מדובר כאן בקבוצת אוהדי כדורגל שמתמודדת לזכייה בגביע העולם ,אלא במאבק פנימי, סכיזופרני, של החותר האותנטי לאישיותו הקולקטיבית.
מי זה "הם"?
לא "אנחנו".
מי זה "אנחנו"?
לא "הם".
אבל מי הם, בכל זאת? התשובה צריכה להיות, ככל הנראה, מעין גרסת אחר אוניברסאלית אשר מאיימת באופן מתמיד לחסל אותנו וממש בלי להתכוון לכך מייצרת "אותנו" - את ה "אנחנו" (ואת ה"הם").
היטלר ניסה להמציא "עם־גרמני" על ידי גנאולוגיה גזעית בה מוכח באופן מדעי וחד משמעי, גרמני מהו - לא צרפתי, לא אנגלי, לא סלבי ובטח שלא יהודי. לאחר חשיפת ההמצאה פעל הצורר הנ"ל להעביר את התיאוריה לפרקטיקה, כלומר מלחמת הצדקת העם הגרמני השניה. במהלך אותה מלחמה של "חורף העמים" נדרשו הצרפתים לגלם את הצרפתים, האנגלים את האנגלים והיהודים מסיבות שאינן ברורות עד היום - את הישראלים! המדינה הוקמה ורבבות אזרחים נאלצו להמיר את דתם עבור אותו מושג אמורפי "ישראלי". היטלר קפא בשלג של לנינגרד, צ'רצ'יל התגלה כאנגלי מדי לעתי שלום ועל כן סולק, ואפילו שארל דה־גול אשר נקרא מחדש להצלת "העם הצרפתי" (הלא אלג'יראי) נעלם במהרה במעטה של נמל־תעופה גדול בפריס.
כאן, במזרח התיכון החלה מלחמת "הצדקת הלאום היהודי", מלחמה שכלל לא יכולה להתנהל שכן היהדות בבסיסה איננה מבקשת טריטוריה. השכינה היהודית מעולם לא מוקמה בארץ ישראל או בגולה אלא בשניהם גם יחד, בציון הלא טריטוריאלית.
כתוצאה מנסיבות אלה הפנתה הישראליות עורף ליהדות ולדת והחלה במלאכת בנית האזרח הישראלי. בהתאם למודלים הלאומיים הקודמים הונחה התשתית כולה על ה"הם", לא צרפתים או גרמנים (אלה הפכו כאמור למודלים חיוביים), אלא הפלסטינים או ליתר דיוק, הערבים שגילו נחישות מתמדת להבדל מהישראלים. וכך הוטל על אותו מגזר לא מערבי בעליל, לענוד את עול ה"אחר" של היושב בפלסטינה, וכן גם דפוסים של ישראליות אלימה. במסגרת הקרב הכולל על האישיות הקולקטיבית נפלו חללים רבים בשבי הקונספציה הפרו- לאומית בין אם היא ישראלית או לא ישראלית (אנטי- לאומית/אנטישמית). הקשת הפוליטית של הישראלית המתפתחת ביקשה לשמר מעין סטטוס קוו, שבו יוגדר מעין מעמד ישראלי אותנטי שיהווה מודל מוצלח לחברות־השוליים שלא הוגדרו עדין כישראליות. אלה, יהודים דתיים (חרדים), ילידי פלסטין הלא יהודיים, עולים חדשים ומזרחיים נדחקו לפינות החשוכות של הישראליות המתהווה ודוכאו באכזריות. אומנם, נערך דיכוי פיזי ורוחני באותם יושבי־שוליים אך לא אותו סוג דיכוי לכל הקבוצה. הישות הציונית דאגה קודם כל (וביישור מוחלט עם הערכים הלאומיים - גרמניים/פשיסטים) לסמן קטגוריות שונות לקרבה גזעית למודל המבוקש.
החרדים היוו את הקטגוריה הראשונה - אלה שיכלו כמעט בקלות להפסיק את דיכויים. הם היו יהודים דוברי עברית, אשכנזים, ומחונכים בערכים מערבים רבים (החרדים הפנו עורף לכפייה הציונית ועל כן גם הפכו, מאוחר יותר, לגורם מאיים יותר ומדוכא יותר. מפלגת שינוי למשל).
בקטגוריה השניה ניצבו העולים החדשים מאירופה, אלה היו צריכים להיפטר מגלותם ותו לא. כלומר, להפך ללאומיים ישראלים (כחלק מרצונם להפסיק את הדיכוי בצורה מהירה ככל האפשר פנו חלק ניכר מהם לזרועות המושטות של הלאומניות הישראלית ולימין. מפלגות "ישראל בעליה" או "ישראל ביתנו" למשל).
בקטגוריה השלישית נכללו כל היהודים ממוצא גזעי שאינו אירופאי. אלה ביקשו להשתלב בחברה הישראלית ולשמור על דתם היהודית. כאן כשלו הן האידיאולוגיה הדתית, ששוב ניסתה לתחם טריטוריאלית את השכינה היהודית, והן האידאה הישראלית הצרה מלהכיל לתוכה גורמים לא מערביים. תנועת ש"ס הוקמה בראשית דרכה כגוף דתי־רוחני (ולאו דווקא ישראלי), ורכשה לעצמה כוח פוליטי מצומצם יחסית שגבר עד מאד רק עם קבלת המודל הציוני באופן כלשהו (בניגוד גמור למפלגות דתיות אחרות כגון "אגודת ישראל" או מפלגות מוסלמיות). הקבוצה המזרחית אם כן, נאלצה להפנים את האידיאל הציוני האלים של "אנחנו או הם", כלומר לא להיות "הם". הגזענות שהופנתה כלפיהם המשיכה מהם אל מול החברה החלשה עוד מהם - הערבים. הדת נזנחה כמעט לחלוטין ובמקומה הושלטה מגמה ציונית - אנטי־ערבית. לאחר השינויים הסמיוטים הקלים הושלמה למעשה הלאמתם של המזרחיים שהורשו כעת לשרת ביחידות קרביות בצה"ל ולהביע את מחאתם הלגיטימית על עצם דיכויים.
לקטגוריה השולית ביותר (כמו היהודים בתורת הגזע) נדחקו הערבים. על אלו הוטלה גם המשימה הקשה ביותר, הגדרת הישראלי.
תחילת המשחקים - 1948
בימים אלו מתנהלת במלוא אונה, מלחמת השחרור. אכן כן, אותה מלחמה נשכחת של 1948 שבה ומתנהלת כאילו מעולם לא נסתיימה. למעשה, היא באמת לא נסתיימה, וקשה להאמין שיש גורם שמסוגל כלל להפסיק אותה. למלחמה הזאת זקוקים באופן נואש שני לאומים שחייבים את עצם הימשכות המלחמה כדי לזהות ולהבדיל בינם לבינינו, בין הישראלי לפלסטיני, בין המדכא למדוכא. אולם, בכל זאת צד אחד, עושה רושם של מי שהמלחמה היא משענת הקנה הרצוץ של עצם זהותו, לעומת המיליציה החברתית המבוזרת שניצבת מולה. עצם הכותרת "מלחמת השחרור" מצביעה על הפסקת דיכוי והשתחררות מעול, אולם צד אחד בעימות מעולם לא דוכא, ובדיוק כמו ב- 1948, גם היום אפשרות השחרור ניתנת אך לצד אחד - הלא־ישראלי. אם כך, לשני הצדדים סיבות רבות להלחם, ללא־ישראלים סיבת השחרור ולישראלים ה"ישראליות".
יתכן והדברים יתקבלו כקריאה רדיקלית תחת אושיות הרוח הלאומית של מדינת ישראל, אך לא לכך הכוונה. בימים בהם הטרור הדו כיווני, ישראלי/לא־ישראלי זוכה לגיבוי מוחלט מצד מרבית האוכלוסייה, יש חשיבות מכרעת לציון המדויק ביותר של העימות הזה אשר בו משתתפים כלל התושבים במזרח התיכון.
במדינות רבות בהן שלטו גורמים פשיסטים בסגנון כלשהו נהגו השליטים להצדיק את עצם שלטונם בדרכים פופולריות כגון תעמולה, חומר לימוד מצונזר ומיועד וכן, כמובן, גם הכרזה על אויב מוגדר ובעיית ביטחון או עוול עתידי שעלול להתרחש. והנה היום, אחרי קריסת הסטליניזם המיושן, דומה המצב במזרח התיכון לזה של סרט קולנועי מוקדם. למדינות ערב כולן יש אויב מאיים וכן גם לישראל. המנהיג היחיד שולט במדינות ערב ללא עוררין ותמונותיו משתלשלות מגגות הבניינים הגדולים. ובישראל שלטי חוצות בצבעי ה"ישראליות" נתלות בכל מקום ומזכירות לציבור ישראלי מהו. הטלוויזיה, המדיום המודרני, גויס אף הוא למשימה ובין הפרסומות ניתן גם למצוא פרסומות ממומנות בכספי הציבור ולמען הציבור (ולמנהיג אותו), כך עלתה לשידור גם הפרסומת בעד רפורמת המס החדשה. אפילו הפרשנים המדיניים כבר ויתרו על החזות ה"אובייקטיבית" ועל כן לא מפתיעים דבריו של אהוד יערי שטען לאחר פיגוע כי אין טעם להסתיר את הרגשות וציין כי: "ב- 93 בלענו נחש וכעת הוא מתחיל להרוג אותנו מבפנים...". הצופים בבית מאושרים לגלות גורל משותף, "בלענו נחש" לא מדינת ישראל היא הבולעת כי אם אנחנו, כולנו. ובכן, אם כבר נידונו לקרב הזה, כפי שמציין הפרשן המתון, יש צורך לנצח בו. העובדה שהקרב הזה מתרחש כבר שנים לא מפריע לרוצים בניצחון וההבטחות המלבלבות של ראש הממשלה לעימות כולל מנחמות, כל עוד יובטח יחס ההרוגים באופן ספורטיבי, כזה שלא יותיר ספק בדבר המנצח (יחס ההרוגים היום נע בין הרוג ישראלי אחד לשניים מול יותר מחמישה לא־ישראלים).
וכך בין שידורי המונדיאל אנו מקבלים גם שיעורי מולדת וטיפול פסיכולוגי שעתיד לפתור ליושבים בישראל את בעיות הזהות. צרפת האנטישמית הושפלה, עכשיו תורם של הערבים!
ולמי שהפסיד את השידורים של החודש האחרון, הנה הפירוט המקיף:
לה־פן גזען, יאסר ערפת טרוריסט, זינאדין זידאן אלג'יראי, פרס בוגד, ביבי גדול, רבין מת, דרעי זכאי, דוד מלך ישראל, שוודיה אנטישמית, ביילין פושע אוסלו, שרון מנהיג אמיץ, נורבגיה אנטישמית, עמירה הס שמאלנית, דנמרק אנטישמית, פואד בן־אליעזר שר ביטחון, בלגיה אנטישמית, צרפת אנטישמית, גרמניה נאצית, התקשורת העולמית עוינת ולעשות מילואים זה ציונות.
וכעת, אחרי שגדלנו והשכלנו לראות ולהבין עד כמה חמור מצב הישראלים והפנמנו את זהותנו הישראלית, אפשר להדביק לרכב את הסטיקר היפה ביותר שמוכיח את אהבתך לארץ. אפשר גם לפצח גרעינים בזמן הצפייה במשחקי הכדורגל ולקוות שכל המדינות האנטישמיות יפסידו.
היטלר בהחלט טעה שאמר שהמדינה מעל לכל, האנשים הם החשובים ביותר, אך אהבת ישראל היא שונה. ואם מישהו יעז כלל להשוות בין שני הדברים, הרי מדובר באנטישמיות ובגזענות לשמה. העם היהודי סבל כבר רבות ועל כן הוא זכאי למדינה משלו ולמנגנון דיכוי בעברית.
ואם אמרנו שהמדינה מעל לכל, צדקנו, שכן היא זה "אנחנו" (צווי ה- 8 בדרך*).
* הערת המערכת: המאמר התקבל לפרסום לפני פרסום הידיעה על גיוס המילואים בסוף השבוע שעבר.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש