 |
|
בלי להכנס למבנים החברתיים והכלכליים שאפשרו מצב שכזה, מאירה פרשת המעילה בבנק למסחר את דמותה של האשה הפושעת כפי שהיתה מוכרת עד כה באור חדש, ומציגה את הפנים הפחות מוכרים של דפוס העבריינות הנשית. מאמר זה בוחן תאוריות שונות הנוגעות לעבריינות נשים בחברה וכן את ההתייחסות החברתית כלפי נשים שהתנהגותן נעה בין פשיעה לקורבן.
|
|
| חברה וכלכלה • איילת בועזסון • יום ב', 1/7/2002, 12:29 |
|
| |
בשבועות האחרונים סוערת המדינה בשל מעילת ענק שמוטטה בנק בישראל. השאלה המטרידה את כלל הציבור היא כיצד הצליחה פקידת בנק מן השורה למעול בסכום עתק של רבע מיליארד שקל במשך חמש שנים בלי שאף אחד שם לב. באופן כללי, בשנים האחרונות, עולה בתקשורת שכיחותן של עבירות המבוצעות על־ידי נשים.
מבחינה קרימינולוגית, חקירת תופעת העבריינות בכלל וזו המתמקדת בנשים בפרט מתלבטת בין גישות שונות. נקודת השקפה מעניינת על נושא העבריינות הנשית מוצגת על־ידי תיאוריות קרימינולוגיות פמיניסטיות. במאמר זה אנסה לבחון תיאוריות שונות הנוגעות לעבריינות נשים בחברה וכן את ההתייחסות החברתית כלפי נשים שהתנהגותן נעה בין פשיעה לקורבן.
תיאוריות שמנסות לגעת - הסברים אפשריים לעבריינות נשית
מתחילת המאה שעברה לערך ניתנו הסברים רבים לתופעת העבריינות ככלל - ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. הסברים אלה נכתבו במקורם כמתאימים לפשיעה הספציפית שרווחה אז. סוגי העבירות הרווחים ביותר נעו בין גנבה לרצח, כאשר היה ברור מאד מי מפרטי החברה מועד לבצע כל סוג של פשיעה. כך סווגו נערים לקבוצת הגנבות הקטנות, גברים לקבוצת הפריצות הגדולות, המעילות והרציחות ונשים (אם בכלל) חטאו בפריצות ובזנות. כשהפך הסחר בסמים לעבירה פלילית, היה גם הוא על פי רוב נחלתם של נערים ושל גברים. כתוצאה מכך פלח העבירות המבוצעות על־ידי נשים ונערות כמעט ולא זכה להתייחסות אז (ואף כיום אין שינוי מהותי במצב). מעט מאד תיאוריות מתייחסות לגורמים המביאים נשים ונערות לידי פשע, ואלה העושות זאת נראות מוטות על־פי קריטריונים גבריים מוכרים ולא מתייחסות לנשים כפועלות בזכות עצמן ומתוך גורמים ייחודיים להן. כל עבריינית נמדדת ומוערכת, למעשה, על־פי עבירות מקבילות המוכרות בקרב גברים.
הסטראוטיפ החברתי שנוצר בכל הנוגע לסטיות מן הנורמה הוא גברי עד כדי כך שחוקרים ומומחים בעלי שם בתחום הקרימינולוגיה אינם מסוגלים תמיד להתנתק מדעות קדומות ולהחשיב נשים כבעלות אינטרס חופשי משלהן לעבור על החוק.
התיאוריות הקרימינולוגיות לא זכו לשינויים מרחיקי לכת בארבעים השנים האחרונות. הן נכתבו על־ידי גברים ועל גברים כמודל התייחסות. למעשה, הבעיה המרכזית העומדת בפני הקרימינולוגיה המודרנית בנושא זה היא האם יש צורך בניסוח תיאוריות חדשות לנשים - על פי מקרי פשיעה ספציפיים שבוצעו על ידי נשים - או שמא אותן תיאוריות גבריות מתוך ראיה גברית יתאימו גם לדפוסי העבריינות הנשית, מתוך מחשבה כי חוק אחד יתאים לכל ועבירה על החוק בעינה נשארת ללא קשר למבצעיה.
ביצירת תיאוריה המתייחסת לעבריינות נשית צריך, בראש ובראשונה, לגלות רגישות למצבי החיים השונים של נערות ושל נשים עברייניות. בפועל, יש מספר סיבות להתייחסות המחקרית המעטה לה זוכות נערות ונשים סוטות:
- מבחינה סטטיסטית, תדירות העבירות היא נמוכה הרבה יותר.
- העבירות המבוצעות נחשבות לקלות יותר בעיני החוק (בהשוואה לגברים).
- קיים רצון בולט לשקם את הבנות הרבה יותר מאשר להעניש אותן (ולראיה - המסגרות הסגורות המוקמות לנערים ולנערות).
על פשיעה ופמיניזם
יש הסוברים כי פמיניזם בקרימינולוגיה הוא בלתי אפשרי, הואיל ואין כל ידע קרימינולוגי הכולל בתוכו תפיסה ייחודית לנשים. סברה רווחת אחרת היתה כי נשים מגבילות את עצמן בעיקר לעבירות מין. אך למעשה, ניתן לראות תרומה נשית בכל אחד מדפוסי העבירות השונים.
לתיאוריה הקרימינולוגית־פמיניסטית זרמים רבים, אך ניתן למצוא נקודות עיקריות המנחות את כולם. כל תיאוריה פמיניסטית נחלקת לשלושה חלקים: תיאור דיכוי האשה, הסבר הסיבות והתוצאות של הדיכוי ואסטרטגית שחרור כלשהי. התיאוריות הקרימינולוגיות הראשונות (טרום עידן הפמיניזם) התייחסו לנשים באופן סטראוטיפי, לדפוסי העבירות שלהן כקבועים ומכאן גם לאופן הטיפול והענישה להן זכו אותן נשים סוטות. עם התפתחותם של רעיונות פמיניסטיים הושם דגש על כל אותם תחומים שהוזנחו עד כה, ובכלל זה גם על הטיפול בעברייניות בטכניקות יחודיות לנשים. העיסוק המרכזי בעבריינות נשית מתמקד בתהייה מדוע נשים פושעות פחות מגברים והאם אכן ישנם דפוסי פשיעה יחודיים לכל מין. בנוסף, לא ברור האם המוקד של מחקר קרימינולוגי כזה הוא האשה העבריינית לגופה או שמא יש צורך להתמקד בכל הנושאים הכרוכים בהגדרת המגדר, כלומר - האם לנתח נשים לעומת נשים אחרות או נשים לעומת גברים.
בשלושים השנים האחרונות ניתן להבחין בהופעתה של "פושעת גברית" הפועלת באופנים תוקפניים ואלימים יותר ומתרחבת בדפוסי הפעולה שלה מעבר לזנות, לעבירות צווארון לבן ואפילו לרצח. זאת, כנראה, כתוצאה מעליית השפעתן של תנועות פמיניסטיות שונות. אופן פעולה זה מגדיר מחדש את גבולות ה-"רשעות הנשית" - לא עוד קורבנות חסרות ישע, אלא נשים העומדות על שלהן ומבקשות להתחרות בהישגים גבריים.
חוקרות פמיניסטיות רבות ניסו לעמוד על ההבדלים המהותיים ביותר בין גברים לנשים, הבדלים היוצרים פערים בחברה ומשפיעים על אי השוויון. אלה מתרכזים בפערים מעמדיים בין גברים לנשים ובעובדה כי מרבית החברות נתונות לשליטה פטריארכלית. ההבדלים הבסיסיים ביותר הם הביולוגיים, הסדרים החברתיים הם הכרחיים ובלתי נמנעים, וכל סטיה מהם תערער את היציבות החברתית.
הפמיניסטים הרדיקלים סבורים כי אי־שוויון ההזדמנויות בחברה מתבטא בכך שגם אם ישנן הזדמנויות פתוחות, הרי שמקביל להן קיים גם חוסר יכולת של הנשים להגיע לכל אותן הזדמנויות ולהנות מהן. לטענת אותם רדיקלים, האינסטינקט האמהי הנו נלמד ותלוי תרבות, כך שברגע שנשים לא תייצרנה ילדים לא תהיה להן כל סיבה להישאר בבית. האשה, על פי רוב, נתונה למרותו של בעלה. אם ברצונה וביכולתה לפתח קריירה, הרי שהיא נתונה, למעשה, למרות כפולה - הן של הבעל והן של המעסיק. בחברות קפיטליסטיות מצוי ההון בידי הגברים, כך שיש צורך בביטול התלות הנשית בגברים ולהעביר את השליטה על אמצעי היצור. ניתן להבחין בהשתלטות גברית על הגוף הנשי באמצעות פורנוגרפיה, אלימות, חקיקה בנושאי הפלות או אונס; למעשה - כל עיצוב הנשיות בחברות המודרניות נעשה על ידי גברים ועל פי מודלים שנועדו לספק את צרכיהם. מערך הכוחות החברתי ישתנה רק אם תיפסק השליטה הפטריארכלית. כך, עליה בפשעי רכוש המבוצעים על ידי נשים יכולה להיות מוסברת מתוך הפערים המעמדיים. מחסור ומשברים כלכליים, למשל, המשפיעים על נשים יותר מאשר על גברים. כמו כן נעשה שימוש במושג "פמיניזציה של העוני", על מנת להדגיש את נחיתותן המעמדית של נשים לעומת גברים, וזאת תוך חלוקתן לארבע קבוצות שונות (אמהות שאינן משתכרות כלל הואיל והן מטפלות בילדיהן; אמהות חד־הוריות שלא זוכות לדמי מזונות או לכל תשלום אחר נוסף על משכורתן; פנסיונריות; נשים המרוויחות מעט ומשתייכות למשק בית עני).
התנועות הפמיניסטיות אימצו את הסיסמה: "הפרטי הוא פוליטי" על מנת להבהיר שכל הנושאים ללא יוצאים מן הכלל - החל מחלוקת התפקידים בבית וכלה בהזדמנויות המוצעות בשוק העבודה - אינם נחלתן של נשים בודדות אלא מושגים המתקשרים לשיח הפוליטי, המובנים פוליטית ואשר להם השלכות פוליטיות.
המערכות המדיניות תופסות נשים רבות כקורבנות. לדימוי הקורבן בעייתיות רבה. מצד אחד, יש להביא את הדברים למודעות הציבורית, הואיל וקורבנוּת נשית רבה אינה מדווחת. מצד שני, עיסוק אובססיבי בתופעה עלול להביא ליצירת פאניקה מוסרית ולקשור את המונח "אשה" באופן חד משמעי למונח "קורבן". קשירה זו תושלך כמובן לכל תחומי החיים. כך ייווצר אישור ושעתוק של דימוי האשה כקורבן מעורר רחמים, תלותי וחסר אונים, וכך תחסמנה כל הדרכים האפשריות לשחרור חברתי.
רבות מהנשים החשופות לאלימות גברית והמרכיבות, למעשה, את פלח הקורבנות, מעדיפות שלא להתלונן במשטרה, בדרך־כלל מתוך בושה, וכן מתוך החשש מפני ההליכים המשטרתיים והחוקרים הנשענים פעמים רבות על ערכים "מצ'ואיים", קרי - הדגשת תוקפנות, גזענות, מיניות ומתן עדיפות לתלונות בגין פשעים אלימים יותר. ניתן לראות הבדלים ביחסם של אנשי החוק (במקרה זה השוטרים) כלפי נשים שונות. כאשר האשה היא הקורבן, והיא זו המגיעה להתלונן, היא נתפסת כזקוקה להגנה וזוכה ליחס אבירי. לעומת זאת, במדה ומגיעה עבריינית לתחנת המשטרה, משתנה יחס השוטרים אליה בהתאם לחומרת העבירה, סגנונה והישנותה. לעיתים יתייחסו לאותן נשים באבירות ולעיתים הן תזכנה ליחס נחות ומשפיל. בכל מקרה, שיקול הדעת נתון בידי השוטרים. גם בטיפול היחודי בנשים ישנה בעייתיות, הואיל וטיפול זה מתווסף לחוויה החזקה שיש לנשים עקב השליטה הגברית עליהן. אנשי החוק הם גברים על־פי רוב, ומכאן עלולות להיווצר אצל הנשים חוויות קשות נוספות. כפי שהוזכר קודם לכן, אותו יחס יחודי בא לידי ביטוי גם בטיפול בעברייניות, תוך שימת דגש על האופן בו משפיעה התפיסה המיגדרית על פעילות פלילית, האופן בו נשים חוות את מערכת המשפט הפלילי ואת מערכת הענישה והאופן שבו פותחו תפיסות וגישות שונות על מנת לספק תיאוריות העוסקות ביחס שבין ג'נדר, פשע וקרימינולוגיה.
בבדיקת גזרי דין ניתן להבחין בהבדלים בולטים בין המינים, בראש ובראשונה עקב היצוג הנמוך של נשים בבית הסוהר. עם זאת, ישנם סימנים להחמרה בענישה דוקא אצל נשים. רבות מהן נשלחות למאסר עוד לפני תום משפטן, והעונשים המוטלים עליהן עלולים להיות כבדים ביחס לאלה המוטלים על גברים. זאת כנראה היות ומעצם מהיותן נשים - סמל הרוך - יש לפקח עליהן יותר ולהשיבן לקנה המידה המקובל. מאידך גיסא, נתן להבחין בעברייניות אלימות שזכו דווקא ליחס אוהד מצד המערכת המשפטית (לעיתים בשל עבר נקי מעבירות). עם זאת, הציפיות המיגדריות מנשים שונות מאלה המופנות לגברים. על הנשים מוטל לקחת יותר אחריות לטיפול בבית ולהקניית ערכים מוסריים. הן נוטות לאבד את בתיהן, משפחתן וילדיהן בעוד שגברים זוכים לכך שנשותיהם עומדות לצידם בתקופות הקשות. גם בכלא יש הבדלים בין התנאים להם זוכות אסירות לעומת תנאי האסירים (ההזדמנויות להשכלה והעברת שעות הפנאי, לדוגמה).
התיאוריות הפמיניסטיות, ככלל, מאפשרות לרגשות האישיים והפרטיים ביותר לחדור אל תוך הספירה הציבורית ולהוות נקודת פתיחה למעשה הפוליטי. זהו רעיון זר בשיח המדעי, המנסה לשמור על נקודת מבט נייטרלית, אך הפמיניסטיות מבינות כי אין כל אפשרות להפריד בין הפרטי לכללי, וכי לא נתן להפריד את החוק היבש מחיי היומיום הדינמיים. יש לשלב בין התיאוריה לפרקטיקה. עצם הרעיון הוא להציג את התמונה הכללית ולהביט על הדברים בהקשרם הרחב. ההליך המשפטי, לטענתן, מתמקד בתמונה הרגעית של העבירה ומתעלם מתמונת החיים הכוללת, בשל הצורך להגיע להבחנה החדה ולהכרעה, בסופו של דבר, בנוגע לגזר הדין. אופן החשיבה המשפטית מוציא את הדברים מהקשרם באופן בו אין כמעט קשר לחיים ואין כל פיצוי לקורבן. הסתירה העיקרית כאן מתבטאת בכך שנשים רבות תומכות בקרימינליזציה, מתוך תחושת רצון בפעולות מסוימות של המערכת המשפטית ולא מתוך מה שנעשה בפועל. ההחמרה בענישה מהווה את הגושפנקא לכך שמעשה הוא "רע". מכאן שנשים רבות יבקשו ענישה חמורה כנגד גברים שהואשמו בפשעי מין או באלימות, ואף יבקשו להעלות את הדבר למודעות הציבורית. בבחינה מקרוב ניתן לראות כי במעשה זה נוצר למעשה שעתוק של דפוסי ההיררכיה הגברית. האינטואיציה וההגיון הפשוט בחברה נוטים להגביר את חומרת הענישה, את מגוון ההתנהגויות שתזכינה לענישה וכן את מספר הנענשים. מנגנון הענישה נסמך תמיד על כוח סמלי ואידיאולוגי. מטרת הפמיניסטיות היא לגלות, לעודד ולהרחיב צורות של ויסות ושליטה מחוץ למודל חוק העונשין.
הפמיניזם מודע לכך שלשני הצדדים אין מה להרוויח מהקרימינליזציה, אלא דווקא מרפורמות שישברו את היררכיית היחסים בחברה. צריך לראות את ישום החקיקה ולשים לב לעובדה שהחוק עצמו הוא מכשיר גזעני, מעמדי וסקסיסטי. החוויות העוברות על נשים בבית המשפט ובמשטרה (הן כקורבנות והן כנאשמות) מאששות את הנטייה לפורומים פחות פורמליים שיעסקו בניהול משא ומתן ובפתרון סכסוכים. כמו כן, דוגלות הפמיניסטיות בהפעלת טכניקות של מניעה, כגון: גיוס שוטרות, הרחבת סיורי הרחוב המשטרתיים, שירותי סיוע ורווחה לנשים, ביטוח חברתי, חקיקה בנושאי רווחה, חינוך מתאים, ביטול דפוסים סקסיסטיים במוסדות כמו גם אפליה על בסיס מיגדרי, וכן השמעה ציבורית של קולות הקורבנות. כל זה נעשה מתוך הבנה כי השיח המשפטי והחוקי הנו אנטי פמיניסטי.
בחלק ב': דפוסים של עבריינות של נשים והגורמים לה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש