 |
|
שטיפת המוח של הטלוויזיה, כל נראה, חודרת עמוק יותר משהיינו רוצים להאמין - כל-כך עמוק, עד שהיא מערערת את שיקול דעתנו גם בנושאים החשובים ביותר עבורנו, ולא רק בבחירת הקוטג' המועדף עלינו כשאנו עומדים ליד המקרר בסופר-מרקט הקרוב למקום מגורינו.
|
|
| תקשורת • גיא וינר • יום ג', 14/12/1999, 22:34 |
|
| |
ראיתי עכשיו פרסומות בטלויזיה. כן, מה לעשות, ראיתי משהו בערוץ 2 ולא הייתי צריך להשתין. אבל למה להתנצל? אפשר ללמוד הרבה מפרסומות! אני, למשל, למדתי מהו מוצר הצריכה הנמכר ביותר בישראל: שדיים.
לכל פרסומת משתרבבת לה איזו בחורה חיננית. אם תפתח חשבון בנק תעבור לידך איזו חתיכה; אם תסע באגד תצא לך מזה חברה (מוזר - לפני שפגשתי את חברתי האהובה חרשתי את כל הארץ באוטובוסים בניסיון למצוא את הקו הזה מהפרסומות, שאין בו תינוקות בוכים, לכולם יש מקום לשבת בנעימים ובנות טיפש־עשרה מנסות להתחיל אתך...); אם מתקשרים לישיר הראשון גם אפשר להטריד עוברות ושבות וגם לקבל את יעל אבקסיס; ואם תאכל פסק־זמן, אז בכלל תאנס בפראות על־ידי חובבת שירה (?!) ואם אני זוכר נכון אז גם יש סוגים מסוימים של שתיה קלה שאם שותים אותם אז העולם פתאוס מתמלא בדוגמניות מקפצות.
וכל זה בלי להזכיר את יעל בר־זוהר והפלפל(ים) שלה (אז ככה קוראים לזה היום...).
פרסומות לילדים, כמובן, הן שונות לגמרי. בפרסומות לנוער למיניו הכי חשוב זה להיות "מגניב". אם תעשה כזה וכזה ותקנה את זה ואת זה תהיה "מגניב". אפשר למכור ככה שני פילים במחיר של אחד בתנאי שברקע יש מוזיקה של MTV (ושמוגלי ילבש ליוויס ויתמזמז עם קלאודיה שיפר, אבל זה כבר לא קשור).
תחשבו רגע - מה הפרסומות האלו, בעצם, אומרות? כמה פרסומות עם מסרים עקומים כאלה ראיתם לאחרונה? למעשה - כמה פרסומות שבאמת אומרות משהו ישיר ורציני על המוצר שהן מפרסמות ראיתם לאחרונה? לא הרבה.
נו, תגידו, אז מה? זה רק פרסומות, בסופו של דבר. לפרסומות מותר הכל: ילדים קטנים, כלבים, ג'ינגלים, שדיים, סמלים פאליים, רמיזות מיניות. הכל הולך. יודעים שזו פרסומת, כלומר שקר מוסכם. אבל - כמה מזה נספג אצלך בראש? מסתבר שמשהו בכל זאת נספג, כי אחרת לא היה טעם בפרסומות. משהו מהאווירה הזאת של שקר, משחק מוגזם, חומרניות, זלזול, סקס - משהו נכנס. אחרי הכל - אנשים קונים, לא? אתה יודע שזה שקר, זה בולט. מה הבחורה עם הקפה מחייכת כל כך? (מה, לא ידעת? גם אישתי מגיעה לאורגזמה מקפה טוב!) ובכל זאת, זה נקלט. מאכילים אותך בזה כל הזמן, כמה אתה כבר יכול להתנגד?
אבל למה לדבר רק על פרסומות? זה, אחרי הכל, בכל זאת רק פרסומת.
יש לכם ילד קטן בבית? מה הוא רואה בטלוויזיה? צבי הנינג'ה? סופרמן־בטמן? פאואר ריינג'רס? פאואר ריינג'רס יופי של תוכנית, נכון? הטובים נגד הרעים: כל הגיבורים הם לפלפים נחמדים שלומדים בבית־ספר ויש גם מסר חינוכי בסוף. אין דם, אין איכסה, אין מכוניות מתפוצצות. יותר טוב מזה לא יכול להיות, לא? לא. עשו רגע ניתוח של תמצית התוכנית. הטובים נגד הרעים. הטובים הם החבר'ה עם החליפות הצבעוניות שיש להם חללית רובוט והמנהיג שלהם הוא זורדון. לרעים, לעומת זאת, יש חליפות אפורות, חללית דרקון והמנהיג שלהם הוא לורד זד (אלא אם כבר הספיקו להחליף את הרעים. קשה לעקוב אם לא צופים בדביקות יתירה). יחי ההבדל הקטן. אסור להרביץ לאנשים רגילים, אבל לרעים מותר גם מותר, ויפה שעה אחת קודם, כי הם התחילו. חוץ מזה, הרעים הם חיימרים, שזה לא אנשים אמיתיים, אלא גושי חימר עם עודף מרץ. אבל הרעים הם באמת רעים. הם רוצים להשתלט על העולם. וחוץ מזה, הם גם לא נחמדים.
בעצם, הריינג'רס מלמדים את הילדים שמי ששונה ממך הוא מרושע, כנראה, כי אחרת הוא לא היה לובש בגדים מוזרים. אז נכון שהריינג'רס באים בכל מיני צבעים, אבל הם כולם טין־אייג'רז רגילים למהדרין. ומה אם מישהו לא מתלבש בג'ינס וטי־שירט כל הזמן? האם מותר לשנוא אותו? לכל ילד יש קבוצה של אנשים שהוא מגדיר כ"שונים" - אלו יכולים להיות רוסים, צרפתים, שמאלנים, דתיים, שחורים, ערבים... אם אתה מתחיל עם הקטע הזה של שנאה ושל "הם התחילו", לא תצא מזה. אחרי הכל, לכל מי שיש לו אינטרס ברור, יש גם יריב. השיטה היחידה להילחם בשנאה עיוורת הוא דרך הדגשת השיוויון בין כל בני־האדם על דרך החיוב, לא בעזרת איחודם כנגד אויב משותף. הבעיה היא שאם אתה עושה סדרת טלוויזיה על כמה אנשים שסתם נהנים מהחיים ואין להם אויב משותף, בסוף היום יהיה לך את הטלטאביז ביד, ואז אנה אנו באים?
הילד הקטן הזה - מה הוא רואה בטלוויזיה בזמן שאתם קוראים את המילים הללו? עכשיו רק חסר לכם שהוא יקלוט איזה כומר (או רבי או, חבר כנסת) שיגיד שהשחורים (או הערבים, או השמאלנים) הם שליחי השטן ותכף תראה איך הוא תופס "עוזי" ומראה להם יופי־טופי מה טומי הריינג'ר הלבן היה עושה להם אם הוא היה כאן. וה"פאואר ריינג'רס", דרך אגב, זאת תוכנית איכותית, יחסית. נסו פעם לראות תוכנית־זבל אמיתית, וכאלו לא חסר.
בסדר, אז תוכניות הילדים הן בעיותיות, וחוץ מזה ילדים הם טיפשים, וילדים אמריקאיים - עוד יותר. אבל מה אתם רואים בסרטים? ז'אן קלוד ואן־דם, סטיבן סיגל, צ'אק נוריס, ברוס וויליס, מל גיבסון וכו'. מה משותף לכל סרטי הפעולה בימינו? כמעט תמיד מדובר באותו תסריט: יש גיבור, יש גיבורה ויש את הרעים. הרעים עושים דברים רעים, הגיבור נלחם בהם ומצליח. הרעים עושים משהו רע באמת והגיבור מפסיד ונקלע למצב קשה מאוד. הגיבור (בדרך כלל) מזיין את הגיבורה ואחר כך, בזכות תושייתו הנפלאה, מנצח את הרעים בענק. כמעט כל סרט זה ככה (אוסטין פאוארס, אגב, היא פארודיה נפלאה על התסריט המקובע הזה). מה משותף לגיבורים האלה? שהם לא מזוהים עם הממשל. אם זה שוטר, אז הוא שוטר פרוע, שלא משחק לפי הכללים. אם זה חייל, אז הוא חייל קומנדו, מנותק משאר הצבא. בכל מקרה, הממשל - כלומר: המשטרה, ה- FBI, הצבא או בתי־המשפט - לא עוזר (במקרה הטוב) או מפריע (במקרה הרע), ובכל מקרה מוצג בצורה טיפשית או אכזרית. ב-90% מהסרטים זה ככה.
אז אחרי שלמדנו לשנוא אנשים שונים מאיתנו, נלמד גם להיות פרנואידים - אל תסמכו על הממשלה, כל ממשלה שהיא, בשום מקרה ולשום צורך! הישועה והצדק יבואו מידי גיבורים, גיבורים בלבד וללא קשר לתפקידם האמיתי. וזה בלי להזכיר את "תיקים באפלה". השנאה שלנו למי שהפרצוף שלו לא דומה לשלנו, תתרחב גם לכלול את אלו נטולי הפרצוף לגמרי - כל אותם שוטרים ושופטים וחוקרים ותובעים שעושים את עבודתם בלי להכנס לקרבות ירי כנגד עשרים אנשי מאפיה מיומנים ולצאת בלי פגע. אלו זוכים לאהדתנו רק כאשר פרצופם נחשף מקרוב, בסדרות המשטרה והמשפט השונות, ואנו מגלים, לתדהמתנו, כי מדובר באנשים רגילים לחלוטין - ואפילו(!) דומים לנו.
ואם אנחנו נותנים כל־כך הרבה כבוד לגיבורים, האם מותר לנו להתפלא אחרי זה כי כל גנרל שזכה לתהילה בצבאנו, הופך במהרה לפוליטיקאי מן השורה? אותם קצינים שבדרגות הנמוכות זוכים פעמים רבות לבוז מצדנו, זוכים, לאחר שהגיעו לדרגה גבוהה ויצאו לאזרחות, לקולותינו בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. בכלל, האם אין זו אותה אובססיה לגיבורים שגורמת להדגשת הפוליטיקאים עצמם, בחירה ישירה, פריימריז וכו', על חשבון המצע והאידיאולוגיה?
אגב, אם כבר הזכרנו סרטים: שמתם לב איך נענשים הפושעים בקולנוע? שוב, ברוב המקרים הם לא הולכים לכלא. ברוב המקרים הם כלל לא מגיעים לבית משפט, אלא ישר לבית דין של מעלה. מתים, מכדורי הגיבור. צדק מהיר ויעיל, בניגוד למה שהממשלה יכולה לספק. בעצם, לא ממש צדק - יותר קרוב לנקמה. נקמה אמיתית, כזאת שתכאב. כזאת שאנחנו לא מוכנים לבצע, אבל רוצים שמישהו יבצע בשבילנו. איזה גיבור שיבוא ויהרוג את הרעים. גיבור שיבוא ויציל את המדינה. את כו־לם.
בצורה מסויימת, אנחנו חוזרים אחורה, אל ימי הנסיכים, השליטים הנישאים מעם. אלא שהפעם הנסיך לא צריך לרצוח, לארגן הפיכות, לגייס צבא וכו' כדי להגיע לשלטון. אנחנו סללנו בשבילם את הדרך. זה נקרא "בחירות". אם הדמוקרטיה הייתה אמורה להיות חיסון נגד המקיאבליזם, הרי שהמקיאבליזם הוא כלי נגד הדמוקרטיה. הנסיכים למדו את הטריק, טריק ישן, עוד מימי הביניים: הנסיך צריך להראות כדובר אמת, נאמן, נדיב ורחמן - אך אל לו להיות כזה. השקר הוא מכשיר בידי הנסיך, או זה שרוצה להיות נסיך. העם המטומטם יבחין שזה שקר, אבל יעדיף להאמין שזאת האמת. היום בשביל להיות "נסיך", לא חייבים אפילו להיות פוליטיקאים. מספיק להיות עשיר, כמו בעל חברת פילים מצליחה. זה לא אשמתם של הנסיכים שהם מנצלים את הטמטום הזה עד הסוף. זאת אשמתנו, אשמת התרבות של הצביעות והשקר, הערצת הכוח וההמונים. יותר גדול, יותר מהר, יותר חזק, יותר צבעוני, יותר מטושטש, יותר מטומטם. כמה מהזבל הזה חודר? הכל. שוטפים לנו את המוח. זאת תרבות ההמון, תרבות שמבוססת על סקרים ורייטינג, על פופולריות, על המכנה המשותף הנמוך ביותר.
בזק בינלאומי, במסע הפרסום הנוכחי שלהם, בונים על כך שתבין, כי אם "יותר ממחצית המתקשרים לחו"ל" בחרו בהם, אז בוודאי שהשירות שלהם עדיף. הפרסומת מכילה שקר כפול, ובנוסף בונה על טעות של הצופה. השקר הראשון: גם אם כל אזרחי ישראל היו עומדים זה לצד זה, יד ביד, הם לא היו מגיעים עד אמריקה. המרחק (בקו אווירי) הוא בערך 9,000 ק"מ, כלומר נדרשים בערך 6 מיליון מבוגרים לשרשרת שכזו. והקו לא יהיה אווירי, אלא ירד לקרקעית האוקיינוס, יעלה בהרים וגבעות, וירד בעמקים - כלומר, למעשה, המרחק רב יותר. אבל זו התפלספות סטטיסטית. השקר השני, החמור הרבה יותר, הוא כי רוב המתקשרים לא בחרו באף חברה, אלא פשוט חייגו כפי שהם רגילים כבר שנים. כלומר, הם השתמשו בברירת המחדל. חבל, אבל ברירת המחדל נותרה בידי המונופול (מה שעומד להשתנות בקרוב, לפחות זה).
ומה הטעות של הצופה שהם בנו עליה? "הרוב בוחר טוב" - אם כל־כך הרבה אנשים משתמשים בבזק בינלאומי... כל־כך הרבה אנשים לא יכולים לטעות!
כל כך הרבה זבובים אינם יכולים לטעות. אכול חרא!
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש