בשיתוף אתר משמר הכנסת - ביקורת חקיקה
לפעמים נדמה שמספיק מבט אחד בשמם של מציעי הצעת חוק כדי לדעת לאיזו מטרה היא נכתבה. לכאורה, המקרה של הצעת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (פקיעת רכישה), התשס"ז-2007 של חבר הכנסת עזמי בשארה (בל"ד) ואחרים הוא מקרה שכזה: הצעת חוק שבאה לסייע לציבור הערבי שהוא הקורבן העיקרי של מדיניות הפקעת האדמות של מדינת ישראל. אבל גם אם זו מטרת החוק, מדובר פה בהצעה שהשלכותיה רחבות יותר, והיא נוגעת לסוגיה מוסרית חשובה שצריכה לעניין את כל אזרחי ישראל, גם אלו שלא ממש אכפת להם מזכויותיהם של אזרחי המדינה הערבים.
מדינת ישראל נוהגת לעיתים מזומנות להפקיע ("לרכוש" בלשונו המכובסת של החוק) אדמות מאזרחים - פעמים רבות, כאמור, מערבים, אך לא תמיד - לשם מטרות ממטרות שונות הקשורות לכותרת הכללית "צרכי ציבור". בהנתן תנאים מסויימים, המדינה אפילו לא נדרשת לפצות את בעלי הקרקע על כך. אך מכעיסה עוד יותר היא ההלכה לפיה מרגע שאדמה הופקעה לצורך כלשהו, אין עוד כל קשר ("זיקה") בין האדמה לבין בעליה המנושלים. אם המדינה הפקיעה אדמות לצרכי בניית כביש, ולאחר מכן החליטה שבעצם לא יבנה שם כביש, האדמות שייכות למדינה, והיא יכולה לעשות בהן ככל העולה על רוחה - למכור אותן ליזמים, למשל, או סתם לתת לה להפוך לשדה בור.
(צילום אילוסטרציה: ממשלת ארה"ב)
הצעת החוק של בשארה לא נולדה מתוך ריק - היא מתבססת על החלטת בית המשפט לפיה המצב הקיים אינו ראוי. בית המשפט ביטל את ההלכה הקודמת לפיה לבעליה הקודמים של קרקע שהופקעה אין כל זכות לתבוע אותה בחזרה אם המדינה אינה עושה בה כל שימוש, וקרא לבית המחוקקים לתקן את המעוות בחוק - ואת זאת מנסה בשארה להשיג בהצעת החוק שלו (שמוגשת זו הפעם השלישית).
קשה שלא להסכים עם התנאים שנקבעו בחוק. הוא מאזן היטב את צרכי המדינה הלגיטימיים עם זכויות הקניין הטבעיות של בעלי קרקע. למדינה מוקצבות שבע שנים כדי להתחיל לעשות בקרקע המופקעת את השימוש לשמו הופקעה. אם לא עשתה שימוש בקרקע תוך פרק זמן זה, אם מתוך החלטה ואם מתוך מחדל, הרי שיש בכך משום הוכחה שהקרקע אינה באמת דרושה לה.
יתר על כן, אם נעשה שימוש בקרקע למטרה לשמה הופקעה, והצורך המדובר חלף מן העולם (למשל, אם הקרקע הופקעה לצרכי בניית מעקף עד להשלמת בניית מחלף חדש), הקרקע תושב לאלתר לבעליה הקודמים, במקום להשאר בידי המדינה.
החוק מבקש גם למנוע מהרשויות להתל בבעלי הקרקע ובבתי המשפט ולהחליף את המטרה לשמה לכאורה הופקעה הקרקע: אם המדינה מעוניינת לשנות את יעודה הציבורי של קרקע שהופקעה למטרה חדשה, עליה להחזיר את הקרקע לבעליה, ולהתחיל את הליך ההפקעה מחדש על בסיס העילה החדשה להפקעה.
כל הסעיפים הללו, על פי התיקון המוצע, יחולו רטרואקטיבית על אדמות שהופקעו בעבר, ואם נעשה בהן מאז שימוש כך שלא ניתן להחזירם עוד לבעליהן הקודמים, תהיה המדינה מחוייבת בתשלום פיצויים או במתן קרקע חלופית שוות ערך לבעלים. בכך יעשה צדק עם כל אותם אזרחים שהמדינה חמסה מהם את רכושם ללא צורך.
הצעת החוק היא הגונה, מאוזנת, וחשובה מאוד. יהיו שיאמרו - ההלכה נקבעה בין כה וכה בפסיקה, מדוע להגביל את צעדיה של המדינה בחוק מעבר לפסיקה הקיימת? אך ראוי לזכור שאין זה טוב ונכון להשאיר הלכות כה משמעותיות בידי גוף לא נבחר כמו בית המשפט לאורך זמן. הכנסת חייבת להבהיר לכאן או לכאן את העדפותיה. אם לא, היא מסירה במו ידיה סמכויות וכח מעליה ומוסרת אותם לידי בית המשפט. טוב יעשו המחוקקים אם ידאגו ליטול חזרה לידיהם את המושכות ולקבוע בחקיקה את סדרי המשפט בישראל.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש