שמחתי כשקראתי בעיתונים שעלילת ספרו החדש של דויד גרוסמן מתרחשת בירושלים. שמחתי כיוון שלא הכבירו תארים מיותרים על העיר הזאת .לא "ברחובות הקסם של ירושלים," לא "בירושלים המופלאה שמכילה טיפוסים מקצוות שונות," בלי תארים - "ברחובות ירושלים". שמחתי כיוון והבנתי שעלילת הספר הזה תעביר את ירושלים שאני אוהב. תמיד היה מבחינתי משהו מיוחד בירושלים - לאו דווקא בעיר העתיקה או בשכונות ה"מיוחדות", אלא גם בהליכה במרכז העיר - ברחוב אגרון, ברחוב הנביאים ואפילו ברחוב יפו הרועש. התחושה הטובה שירושלים משרה עלי נעוצה במשהו לא ברור.
ואכן את ירושלים הזו בדיוק משרטט גרוסמן. הוא מסתכל על ירושלים של היומיום ולא על "ירושלים של התיירים" - ירושלים שחיים בה בני נוער נורמלים לחלוטין (אסף, עידן, עדי), ובכל זאת יש בה משהו מיוחד. ירושלים היא גם הציר המרכזי של הסיפור, שכן דרכה לומד אסף על תמר. יותר מכך, בכל פעם שתמר יוצאת למקום שמיקומו המדויק לא מצוין, או שאיננו ירושלים (המערה, ביתו של פסח, חיפה וזיכרון), היא מבצעת את המהלך שלה במשחק שבין הבגרות והנערות.
ניתן לומר שכשתמר צוללת אל עולמו של שי, היא למעשה צוללת אל עצמה. ככל שהיא שוקעת בעולם הזה, הקורא מבין יותר ויותר שתמר היא נערה בוגרת, ולא אישה שלמה ומבוגרת. בתחילה, כשעוד לא ידועות מטרותיה של תמר בירידה לרחוב, ההנחות שמבצבצות אצל הקורא קשורות בעיקר לעולם שבו אנשים יורדים לרחוב לשם ניסוי (כלומר בגרות שלמה) או כהתרסה כלפי ההורים (כלומר ילדותיות), אולם רק כשמתגלה תוכניתה בשלמות, כמו גם פרטי הקשר בינה לבין שי, מבין הקורא שמדובר בפעולה נערית מאד. הנאיוויות חסרת האחריות המשתלבת עם האומץ והנחישות, היא מיצוי של נערות. אותו דפוס התנהגות קיים בנתינת הכסף לרוסייה ברחוב, או בניסיון שלה עם שי במערה.
גם אסף חווה תהליך של התבגרות שבסופו אין הוא איש בוגר אלא נער בוגר. בתחילה, הוא מתואר כנער גמלוני וחולם. אולם במהלך הריצה בירושלים הוא מתגלה לכאורה כבוגר בעל אחריות. מבחינת אסף, הנקודה שממצה אותו בדיוק המרבי היא ה"מלחמה" שלו על הכלבה. בקטע זה עובר אסף מטמורפוזה מוחלטת בעיני הקורא - התחושה שנוצרת במהלך כל הסיפור על עובדת היותו נער בעל כוח פיזי אם כי אפאתי ופסיבי נשברת כשהוא נלחם על "שלו" - הוא מתגלה בחולשתו הפיזית, אך עומד על שלו ויוזם מהלך. התנהגותו של אסף זהה לזו של תמר המשלבת אומץ ובגרות עם ילדותיות.
שיאה של ה"נערות" שמפגינים אסף ותמר באה לידי ביטוי כשהם נמצאים יחדיו במערה. לכאורה סיומו של הספר ב"הפוך על הפוך על הפוך" היה מתאים יותר לסרט הוליוודי או לספר טיסה של רם אורן. למעשה, לא הייתה לגרוסמן ברירה, כיוון שהסיום הוא מיצוי של ה"נערות" שנבנית לאורך כל הסיפור. סינתזה של אומץ, נאיביות שמוכחת כנכונה (סירובו של שי) וסיוע מצדם של מבוגרים, היא המוצא של הנערות הנכונה על פי תפיסתו של גרוסמן.
זוהי אינה נערות אנכרוניסטית של ספרי בלשים על ילדי פלא, נערות של ילדים מושלמים, אלא נערות של נערים בוגרים וחכמים שהלכו קצת רחוק מדי ולכן זקוקים לעזרה נוספת. הן תמר והן אסף נעזרים בחברים מבוגרים, כיוון שהם לא מהזן של ספרי הבלשים. אסף ותמר הם גם לא ילדי פלא מבחינה חברתית: לשניהם יש חברים, תמר גם מאופיינת כאחת מ"המלגלגים", ובכך הם יוצאים מהסטיגמה של "חנון המחשבים" שיש שציפו שתאפיין את דמות הבלש הצעיר. אסף ותמר הם בני־נוער מעודכנים.
גם ירושלים שגרוסמן מציג כ"מובנת מאליה" - זו שאוהבים בלי להבין מדוע - היא עיר מאוד מעודכנת. גרוסמן זורע אזכורים שמשויכים רק לעיר של השנים האלו. הטלפון בעל עשרות המנגינות ו"הצוללת הצהובה", בנוסף לתיאורים של מקומות כמדרחוב בן־יהודה ו"כיכר המשביר", נועדו ליצור את התחושה של ירושלים המיוחדת שלא ברור מה כל כך מיוחד בה. כל־כך חשוב ליצור את האווירה הירושלמית הזו, מכיוון שירושלים מהווה אנלוגיה ליחסים בין תמר ואסף בסיום הסיפור - אהבה שתלויה "בחלק של הלגו" בדיוק כאהבה שקושרת אנשים רבים כל־כך לירושלים. גם תמר וגם אסף הם בני נוער נורמלים ומעודכנים שזכו באומץ ובגרות מיוחדים, שלא שללו את תכונתם כנערים, וגם ירושלים היא עיר מעודכנת שזכתה בתכונה מיוחדת שלא שוללת את היותה עיר גדולה.
בסופו של דבר, "מישהו לרוץ איתו" הוא ספר שמצליח להחזיק את הקורא ברמת עניין ומתח מבלי לאבד את העומק והיכולת לתאר דמויות מיוחדות נפשית, שחוות תהליכים של התבגרות והשלמה עם עצמן - הרי בסופו של דבר "נערות בוגרת" היא דרך ההתנהגות הנכונה לשני ילדים בני שש־עשרה.
|
קישורים
מישהו לרוץ איתו - קנו את הספר בדיבוק
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש