 |
|
על יתרונות טכנולוגיים וכבוד בשדה הקרב.
|
|
| תרבות והיסטוריה • יבשם עזגד • יום ה', 24/2/2000, 10:49 |
|
| |
שיקום האיש שמעולם לא ראה את עצמו, בדמיונו, עומד מול אויביו, וקוצר אותם בתנועה רחבה ובוטחת של יד האוחזת בתת־מקלע. יש משהו בגמגום הקטלני של הכלי הזה, שעושה אותו לנשק האישי ביותר מאז החנית והרומח. המקלע והתת־מקלע הם כלים שאפשר לבטא באמצעותם רגשות, לפיכך הם נתפסים לפעמים כהמשך של הגוף והנפש כאחד, ואילו האקדח, למשל, נתפס כהמשכו של הגוף בלבד.
הופעתו של המקלע בשדה הקרב, שינתה במידה רבה את תפיסתנו את המלחמה ואת הדרכים ה"מקובלות" לניהולה. ג'ון אליס, היסטוריון צבאי אמריקאי, מתאר את התהליך החברתי הזה, שחוללו החבר מקלע, ואחיו הצעיר, החבר תת־מקלע. המקלע, לפי אליס, היה כלי הנשק הראשון שאפשר השמדה המונית. הוא שינה במידה רבה את תפיסת תפקידו של הצבא ביחס לחברה שהוא מהווה חלק ממנה, ומתהליך קליטתו אפשר ללמוד דבר או שניים על הדרך שבה מתקבלים שינויים טכנולוגיים, ועל היכולת, או אי־היכולת של קצינים מקצועיים, לחזות את שדה הקרב העתידי.
אנשי הצבא בשדות הקרב של אירופה חלמו מאות שנים על נשק שיוכל לפלוט כל־כך הרבה קליעים בזמן קצר, אבל עד למחצית השנייה של המאה ה-19, מנעו מגבלות טכנולוגיות שונות את פיתוחו וייצורו של המקלע. המגבלה העיקרית נבעה מכך שעד לאותו זמן, פשוט לא היו ידועים תהליכי עיבוד של מתכות בעלות תכונות הדרושות לעמידה בקצב אש מהיר.
בשנת, 1663 הגיש הממציא א' פאלמר לחברה המלכותית בלונדון, תוכניות של כלי נשק שהיה אמור להשתמש בכוח הרתע העצמי שלו, לטעינת הכדור הבא. אבל פאלמר, מתברר, הקדים את זמנו בשתי מאות שנים. באותו זמן, פשוט, לא היו בנמצא מכונות שהיו יכולות לייצר את חלקי הנשק שתוארו במדויק בתוכניותיו. בנוסף, לכידה טובה של גזי הפליטה חייבה שימוש מדוייק במתכות בעלות טיב גבוה, שגם הן, כאמור, לא היו בהישג ידו של פאלמר.
רעיונות ותוכניות שונות בכיוון זה הופיעו מאז במקומות שונים בעולם, אבל כולן נותרו על הנייר, מאותן סיבות. האמריקאי ריצ'ארד גטלינג פיתח מכונת ירייה שהופעלה באמצעות ארכובה, שכל סיבוב שלה טען כדור וירה אותו. קצב האש של הכלי הזה היה עשוי להגיע ל-200 קליעים בדקה, אבל למעשה, הוא מעולם לא הגיע לשירות מבצעי ממשי. פריצת הדרך בתחום זה, הושגה בסופו של דבר על־ידי אמריקאי אחר, חירם מקסים. מכונת הירייה שהוא פיתח, בשנת 1884, ירתה קליעים כל עוד ההדק שלה היה לחוץ. זה היה, למעשה, הנשק האוטומטי הראשון בעולם.
העובדה שאמריקאי פיתח את הנשק שאירופים חלמו עליו, מיוחסת בעיקר למאמץ הצבאי האדיר שהושקע על־ידי שני הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית. מלחמה זו, שרבים רואים בה את המלחמה המודרנית הראשונה, העלתה לראשונה את המאפיינים של שדה קרב רחב, מורכב, ומשתנה. כתוצאה מכך, הקצינים האמריקאיים, בהשוואה לעמיתיהם מאירופה, היו הרבה פחות שבויים באמונותיהם ובקונספציות שלהם באשר לדרך שבה ראוי לנהל מלחמה, והרבה יותר פתוחים, בכל מה שקשור לקבלת טכנולוגיות חדשות. בכל אופן, בשנת 1886 החליט הצבא האמריקאי, באופן רשמי, לאמץ את כלי הנשק החדש שהציע חירם מקסים.
בצבאות אירופה, שבהם נולד רעיון המקלע, נתקל כלי הנשק החדש בעוינות. חלומות הם דבר אחד, ומציאות היא עניין אחר לחלוטין. האירופים, לפחות באותו זמן, היו מעדיפים שהמקלע יישאר במצבו ה"טבעי", כחלום שאי־אפשר להגשימו בשל מגבלות טכנולוגיות. קציני הצבא של אנגליה צרפת וגרמניה, באו באותה תקופה מקרב האצולה. אנשים אלה ראו בבתי־החרושת ובמכונות של המהפכה התעשייתית, איום חריף על מעמדם. בתי־החרושת ומוצריהם היו סמלו של העולם החדש שבו לא היה מקום לשליטתם החברתית ולביטחונם העצמי.
הקונספציה של הקצינים האצילים הללו הייתה מושרשת עמוק בעבר. כידונים, חרבות, מגינים ומפגש לוחמים פנים־אל־פנים היו, לדעתם, הכלים והדרכים היותר מכובדים שבאמצעותם אפשר לנהל מלחמה. הרובה היה רע הכרחי, שאפשר היה לשפר אותו, ואת תדמיתו, אם מוסיפים לו כידון. באין־ספור דיונים אין־סופיים שהתקיימו בעניין זה, הביעו הקצינים האירופיים את חוסר האמון שלהם ביכולתו של הכלי החדש. חוסר האמונה הזאת לא הופרע כלל על־ידי העובדה שבאותו זמן עצמו, השתמשו אירופים אחרים, במושבותיהן של אנגליה, צרפת ואחרות, מעבר לים, בכלי הנשק הזה, ודיווחו על הצלחותיו. הקצינים האירופיים טענו שהמקלע אינו נשק מכובד מכיוון שהוא שולל את מותר האדם של האוחז בנשק ושל הנפגע ממנו כאחד. מה שאולי יכול להועיל בשדות הקרב הפרימיטיוויים של המושבות, מקומו לא יכירנו בשדה הקרב התרבותי שלנו. משהו כזה.
ייתכן שחלק מהסלידה כלפי הכלי החדש נבעה מגודלם, משקלם וסרבולם היחסיים של המקלעים הראשונים. ייתכן שתתי־מקלעים קלים, שלא לדבר על רובי סער מודרניים, היו מתקבלים ברצון על דעתם וכבודם העצמי של הקצינים האצילים. החבר תת־מקלע, כפי שהוא מופיע בסרטי גנגסטרים, למשל, נראה הרבה פחות אימתני ודוחה מאחיו הכבד, ויש אפילו מי שרואים בו לוויית חן שובבה, של צעירים שסוגרים עניין בהחלטיות ובמהירות: טא־טא־טא־טא־טא.
כך או כך, הבוז האירופי למקלע נמשך אל תוך מלחמת העולם הראשונה. בראשית המלחמה, לא היו יותר מאלפיים וחמש מאות מקלעים "ניסיוניים" בצבא הצרפתי כולו. הבריטים חימשו את צבאם בכשני מקלעים לבטליון (כאלף חיילים). הגרמנים, שלפחות ברמה ההצהרתית נטו יותר לקבל ולאמץ את המקלע, נכנסו גם הם למלחמה ברמת חימוש דומה לזו של הצבא הבריטי. אבל, ככל שנמשכה אותה המלחמה, הוכח שוב ושוב כוח האש הרצחני של החבר מקלע. הסתערויות רגלים על מתחמים שצוידו במקלעים הפכו להתאבדות. המקלע מצד אחד, והשוחה מצד שני, הפכו את הפרשים לאנאכרוניזם. בקרב אחד הושמדו שני בטליונים בריטיים, בתוך שלוש דקות, על־ידי מקלע אחד בלבד. אבל הקצינים האירופיים האצילים עדיין המשיכו להתנגד רעיונית לרעיון שהנשק החדש הזה יהיה הכלי החשוב לחיל הרגלים. חלק מאותו אי־רצון להיכנע לזמן ולוותר על ערכי הכבוד הצבאי, שרדו עד לראשית מלחמת העולם השנייה, שבה הסתערו פרשים פולניים, רובם אצילים מה"שלאכטה" הפולנית, על טורי השריון הגרמניים.
למרות כיסי ההתנגדות האלה, עד לסוף המלחמה כבש לו המקלע אחיזות רבות בצבאות האירופיים. אבל עד שעשה זאת, הוא נדחק במידת מה הצידה, על־ידי המצאה צבאית חדשה: הטנק. מאז, המצאה צבאית רודפת המצאה צבאית, והסיפור פחות או יותר ידוע. המקלע סימן, למעשה, את הגבול בין עידן המלחמות שהתנהלו לפי כללים ידועים מראש, לעידן שבו המלחמה הבאה יכולה להתנהל בדרכים רבות, רק לא בדרך שבה התנהלה המלחמה שעברה. ולמרות אי־הדמיון הזה שבין מלחמות העבר למלחמות העתיד, עדיין ניכרת בכולן השפעתו הראשונית של החבר מקלע. מאז שהוא נכנס לתמונה, ממש כפי שחששו הקצינים האצילים באירופה, המלחמות הולכות ונעשות פחות אישיות, פוחתים המפגשים הישירים בין הלוחמים, והדה־הומניזציה עולה כפורחת בשדות הקרב.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש