 |
|
אדם קלין מצא לעצמו מסעדה ביתית חמימה, אבל לסיפור הזה אין סוף טוב.
|
|
| אוכל ותיירות • אדם קלין אורון • יום ג', 15/2/2000, 16:00 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: ויליאם רוזלי) |
|
לפני כמה שבועות נחת עלינו החורף הירושלמי בכל כובד משקלו (טוב, האמת שמשקלו הגיע רק לפני כשבועיים, אבל אני מבטיח לכם שגם קודם היה קר). רעדנו, הדלקנו את תנור הגז, הוספנו לו את הרדיאטור, חיזקנו את שניהם בתנור הספיראלות וקינחנו במפזר החום ובשמיכת פוך. הגוף התחיל להפשיר, אבל מה עם הנשמה?
טוב, במקרה שלי זאת לא חוכמה: הנשמה שלי תמיד בקשר מצוין עם הקיבה, כך שהפתרון היה מתבקש. אבל אני חושב שאם יש משהו שטמון בגנים האנושיים, הרי זהו הקישור המובן מאליו בין חורף למרק.
מרק! רק המילה המתגלגלת על הלשון עושה חשק לשבת מול צלחת כבדה ועמוקה, שאת קרקעיתה מי ידע, לנשום עמוק את ניחוח הפסגות, לתת למשקפים להתכסות באדים המהבילים, ולצלול - לצלול! - אל תוך הנוזל המשובח - בלי היסוס ותוך תחושת חמימות העולה מחלל הבטן אל תוך מערות האף ולעבר החיבור העלום־משהו שבין הנפש לגוף, אי־שם באזור המוח.
טוב, אולי אני מגזים קצת - אבל תודו שאין הרבה דברים טובים יותר מצלחת מרק מוצלחת, ביום חורף קר וגשום (או סתם ביום חורף. או בסתם יום. או סתם).
מיד מיהרנו ועשינו פעמינו אל המקום ההגיוני ביותר - 'רק מרק', מסעדתו של נתן מירון, הממוקמת בתחילת רחוב קינג־ג'ורג' (במקום בו הוא פוגש את שלומציון). זו היתה לנו הפעם הראשונה שביקרנו במסעדה זו, שעד כה רק חלפנו על פניה. במקום יש כארבעה שולחנות, והוא אלגנטי, נקי ומואר. בפינה יש באר קטן, מעליו תלויות כוסות ומוצגים כמה בקבוקי יין לראווה, ומעבר לו אפשר לראות את פינת המטבח עם הסירים מעלי האדים.
מר מירון קיבל את פנינו בחיוך אופייני, ומיהר להגיש לנו תפריטים. המבחר מורכב מכשבעה ממרקים בלבד, והוא קבוע - נתן מירון אינו טבח, ואינו מחדש. הוא יודע, הוא טוען, להכין כמה מרקים מצוין, ואותם הוא יכין. לא התווכחנו, אלא מיהרנו להזמין מרק בצל צרפתי עם פורט ומרק מינסטרונה עשיר בירקות. המרקים הגיעו מלווים בפרוסות לחם משובח וחמאה מצוינת, והיו חמים ומצוינים - קצת לוקים בתיבול, אבל עשויים באהבה. שיבחנו את מר מירון על כושרו, ויצאנו לתור אחר קינוח - אותו מצאנו בדמות וופל בלגי נוטף שוקולד ב'החגיגה של באבט' (ועל כך ביום אחר).
אכן, עבר עלינו ערב נפלא.
לפני שבועיים החלטנו שמספיק עם זה ודי, וחזרנו ל'רק מרק'. המקום היה צרפתי ונעים כתמיד, והפעם המרקים היו מדהימים - מרק כרובית מוקרם בחלב שהוכיח שלא חייבים שמנת כדי לעשות מרק קטיפתי ועשיר, ומרק ים־תיכוני של עגבניות ופטרוזיליה, שלמרות שמו המבהיל קמעה, היה פיקנטי בצורה עדינה ומרענן מאוד (בניגוד למרקי העגבניות ברוב המסעדות, שמזכירים רוטב ספגטי מדולל). זה האחרון מוגש עם לחם עליו מפוזרת חמאה וגבינה מומסת בתנור - אלא שלמר מירון אזל הלחם. הוא לא היסס, ולמרות מחאותינו הנמרצות יצא את המסעדה אל הסופר הקרוב, וחזר עם ג'יבאטה טרייה.
מאושרים כדבעי, הלכנו על כל הקופה והזמנו מוס שוקולד (אחת משתי מנות הקינוח היחידות המוצעות במקום). המוס היה, בפשטות, הטוב שאכלתי בימי. מוצק אך אוורירי, שוקולדי ומבושם בליקר, הוא הזכיר לי למה יש כל־כך הרבה אנשים מכורים לשוקולד בעולמנו האכזר.
רצינו להזמין גם 'הפתעה לבנה' (הקינוח השני), אלא שמר מירון בישר לנו שנגמר. לא נורא, מיהרתי להשיב, בפעם הבאה יהיה.
"אהה", אמר מר מירון, והתיישב. "אני נורא מצטער, אבל זה לא יקרה".
מה זאת אומרת? האם הוא מוציא את ההפתעה הלבנה מהתפריט?
"לא, לא. אני סוגר את המקום מחר. בעל הבית לוקח ממני שכר דירה קטסטרופלי, ואני לא מצליח לגרום למקום להרוויח. ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא לא מקשיב. מחר תם החוזה שלי, ואני עוזב."
אנחנו, והזוג הנוסף שהיה במקום, התחלנו בפעולות מחאה ושכנוע נמרצות. לא יכול להיות, זה פשע נגד האנושות למנוע את מוס השוקולד הזה מהעולם! תגיד לו שיתפשר! נעשה בשבילך פירסום באוניברסיטה (אנחנו) וניתן לך ייעוץ משפטי חינם (הזוג השני)! הוספתי בקול חרישי שמאז שעברנו מתל־אביב לירושלים אנחנו מחפשים מסעדת־בית: מסעדה שתמיד נוכל לבוא אליה, שתמיד יהיה כיף לאכול בה ותמיד טעים, והנה - סוף־סוף - מצאנו. הוא לא יכול לעשות לנו את זה.
נתן מירון קימט את מצחו בתסכול ואמר שהוא כבר עשה הרבה דברים בחיים, אבל משום דבר הוא לא נהנה כמו שהוא נהנה מ'רק מרק'. מאז שהמקום נפתח, לפני שנה, הוא מבשל פה כתחביב, ונהנה מכל רגע. "אתם יודעים מה", הוא סיים בחיוך עדין, "הכנסתם אמונה בליבי. עד עכשיו הייתי בטוח שאני סוגר פה מחר בבוקר. עכשיו נראה לי שכדאי להתאמץ להשאיר את המקום פתוח - אם אנשים כל־כך אוהבים לאכול פה, אולי זה שווה את הטירחה".
הבטחנו שנבוא לאכול שם גם בשבוע הבא, אכלנו עוד מוס שוקולד אחד לדרך, ונפרדנו בחום.
לפני כמה ימים עברנו על פני המקום בו שכנה 'רק מרק'. פתק קטן על הפתח התנצל בכתב מסולסל, והמקום היה ריק, עירום ועריה. לא רהיטים, לא סירים, לא פוסטרים בצרפתית, ואפילו לא קערת מרק אחת מיותמת.
עוד פרק קצר בחיים האמיתיים, חסרי מוסר ההשכל, נסגר לו.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש