(בכתיבת סדרת המאמרים השתתף התחקירן ליאור יעקבי)
"...ממלכה לא הייתה להם עוד.
לא חיי עולם ולא ירושלים.
כמה אכזריים ותמימים היו הצלבנים ...
(מתוך "קרני חיטין" מאת דליה רביקוביץ)
מתוך כמעט אלפיים השנים שבין התקופה שלאחר מרד בר־כוכבא לבין השתלטות הבריטים על הארץ בראשית המאה ה-20, התקופה המעניינת, הצבעונית והשנויה ביותר במחלוקת בתולדות ארץ ישראל, היא ללא ספק התקופה הקצרה יחסית בה הייתה נתונה הארץ לשלטון הצלבנים, בין השנים 1099-1291. הייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה מאז חורבן ממלכת החשמונאים בשנת 63 לפנה"ס ועד הקמת מדינת ישראל, שארץ ישראל הייתה יחידה עצמאית שלא הייתה שייכת לאימפריה כלשהי. יתר על כן, שליטיה היו שונים בתרבותם ובדתם מהנשלטים ומתושבי הארצות הסובבות - מוסלמים ברובם. משום כך, הרבו לאורך השנים כותבים ערביים להשוות בין מדינת ישראל ומדינת הצלבנים, שכונתה "ממלכת ירושלים", ולחזות לה גורל דומה. גם ישראלים הרבו לעשות זאת. בשנים הראשונות לקום המדינה עשו זאת כדי להראות את הניגודים בינם ובין הצלבנים, אך כפי שנראה במאמרים הבאים, גם בתפיסה זו חלו שינויים. הדגש ביצירות ספרות ומאמרים פובליציסטיים שונים של מחברים ישראליים מחוגים שונים עבר לדומה בין הצלבנים הנוצריים של ימי הביניים ובין הישראלים היהודיים של ההווה.
בימים אלו, קיבל שוב מוטיב ה"צלבנים" משמעות חדשה במסגרת המאבק המתחולל בין ארה"ב וכנופיות הטרור של עוסאמה בין־לאדן, מאבק שסופו מי יישורנו. מטרתנו במאמר זה תהיה להראות את ההתחזקות בשימוש בנושא ההשוואה עם הצלבנים ומסעי הצלב בשנים האחרונות, לא רק אצל הנוצרים והמוסלמים אלא גם אצל כותבים ישראליים מחוגים שונים, תפיסה שלמעשה סותרת לחלוטין את האמת ההיסטורית על התקופה הצלבנית ומשקפת יותר את הרהורי ליבם של הכותבים (לרוב אנשים מחוגי השמאל השונים). נתחיל בתיאור תולדות התקופה המדוברת כפי שנראו בידי היסטוריונים וסופרים אירופיים. לאחר מכן, נדון בדרך שבה התקופה הצלבנית נתפסת בידי המוסלמים. בחלקו השני של המאמר נבחן כיצד התייחסו ומתייחסים לתקופה זו כותבים יהודים וישראלים. בחלקו השלישי נבחן את ההשוואה בין הישראלים לצלבנים.
הרקע ההיסטורי של הצלבנים
הצלבנים היו צבא של אבירים נוצרים שיצאו לכיבושה של ארץ ישראל, ובראש ובראשונה ירושלים, בהשראת קריאתו של האפיפיור אורבאן השני ב- 1095 בועידת קלירמון, שקרא ללוחמי העולם הנוצרי לשחרר את הקבר הקדוש מידי המוסלמים הכופרים, שלפי שמועות שונות פגעו בעולי רגל נוצריים שהגיעו לארץ ישראל (שמועות שכנראה היו משוללות יסוד). הקריאה עוררה התלהבות המונית וכתוצאה ממנה יצא בשנת 1096 צבא של אבירים ולוחמים מקצועיים, רובם מצרפת, שהגיעו לאחר מסע קשה וארוך לסוריה הצפונית בשנת 1098, שם השתלטו על אזורים שונים שהפכו לנסיכויות צלבניות (נסיכות אדסה ונסיכות אנטיוכיה). לבסוף, ביוני 1099, הגיעו הצלבנים למטרתו הסופית של המסע - ירושלים - עיר בעלת חשיבות משנית בלבד מבחינת המוסלמים באותה התקופה. לאחר מצור שנמשך כחודש ימים, כבשו הצלבנים את העיר ופצחו בטבח אכזרי של כל תושביה, כולל היהודים, שנשרפו כולם בבית הכנסת שלהם.
הטבח גרם לזעזוע עמוק בעולם המוסלמי, המפולג והמפורד, שעד כה התייחס לצלבנים כמעט באדישות כ"עוד גל של כובשים שיחלוף ויעבור לו". כעבור זמן מה התפתחה בעולם המוסלמי קנאות דומה לזו של הנצרות, וירושלים, שהייתה עד כה עיר משנית מבחינת התודעה המוסלמית, הפכה כעת לעיר קודש שחובה לשחררה. כך נוצר הרקע למאתיים השנים הבאות, שכללו מלחמות בלתי פוסקות בין מדינת הצלבנים ובין הממלכות המוסלמיות השונות שהקיפו אותה, ללא סיכוי של ממש לפשרה ולשלום ממושך.
הממלכה החדשה שהוקמה בירושלים כונתה "ממלכת ירושלים הצלבנית". צבאות הצלבנים המשיכו בכיבושיהם בארץ ישראל וכבשו את מרבית עריה החשובות כמו אשקלון ויפו. בירושלים התמנה המנהיג הצלבני גוטפריד מבויון ל"מגן הקבר הקדוש", לאחר שסירב לשאת בתואר מלך. הוא שלט רק זמן קצר לפני שנפטר ואת מקומו תפס אחיו בולדוין ה-1, נסיך אדסה, שדווקא לא בחל בתואר והפך למלך הצלבני הראשון של ירושלים. בולדוין המשיך את כיבושן של ערי החוף בארץ ישראל, והקים ממלכה חזקה שהשתרעה מאילת עד ביירות. כאשר מת בולדוין בשנת 1118, הייתה ארצו מדינה יציבה וחזקה, אולם יורשיו לא היו מוכשרים כקודמיהם ובזמנם נפסקה התפשטות הממלכה הצלבנית, שנאלצה לרכז את עיקר מאמציה בהגנה על גבולותיה. בנוסף, העולם המוסלמי, שהיה עד כה מסובך ומסוכסך בינו לבין עצמו (דבר שכמובן הקל מאוד על הצלבנים במסעי הכיבושים שלהם), החל מתאחד תחת שורה של מנהיגים מוכשרים שקמו לו, דווקא בעת שמנהיגים כאלו חסרו לצלבנים.
היוזמה עברה כעת לידי המוסלמים, בעוד שהנוצרים התעסקו יותר ויותר במגננה. מנהיגי הצלבנים לא האריכו ימים או שלא היו מוכשרים במיוחד: בולדוין ה-3מת בגיל 33; אחיו אמלריך ה-1 ניסה לשווא לכבוש את מצרים, למרות שהיה ברור שכיבושה של ארץ גדולה ועשירה זו שוב אינו בהישג ידה של ממלכת הצלבנים. משאביה של מצרים נתנו מאוחר יותר בידי אחד המצביאים המוסלמים, צלאח א־דין, את היכולת להשתלט על דמשק ולאחר מכן על ממלכת הצלבנים. יורשו של אמלריך, בולדוין ה-4, היה קטין וחולה צרעת. למרות זאת הוא נחשב לאדם אמיץ וגבר במספר קרבות על צבאותיו הפולשים של צלאח א־דין, אף כי לא יכול היה לתפקד כשליט, ובמדינה נתגלעו סכסוכים פנימיים שונים בין ילידי הארץ ובין הנוצרים שבאו מחוץ. אלו האחרונים בזו למנהגיהם ה"מנוונים" של המקומיים, שאכן קיבלו עליהם הרבה ממנהגי המזרח, המתורבתים יותר ממנהגיהם המחוספסים של האירופים. המקומיים אף קיבלו על עצמם מנהגים שהתאימו יותר לאקלים המזרח־התיכוני, אך הביאו לסלידת הצלבנים שזה מקרוב באו מאירופה.
אחר כך החלו סכסוכים בהנהגה בין עוצר הממלכה ריימונד ה-3 מטריפולי ויריבו רינו משטיון. לאסונה של מממלכת הצלבנים היא הייתה מפולגת מבחינה פנימית ושלט עליה המנהיג הלא־יוצלח גי דה ליזניאן (שנישא לאחותו של בולדוין ה-4, שבגר בינתיים), שהיה חסר יכולת כמצביא ושנוא על רוב אצילי החצר. צלאח א־דין רק המתין כעת לעילה כדי לתקוף את ממלכת הצלבנים - ורינו משטיון סיפק לו אותה כשתקף שוב שיירה גדולה שהייתה בדרכה לדמשק. בתגובה, פלש צלאח א־דין בראשות צבא גדול לגליל. הצלבנים הנוצרים הגיעו עייפים וצמאים לקרני־חיטין וב-4.7.1187 הותקפו בידי הצבא המוסלמי והושמדו, מלכם נשבה, והארץ הייתה פתוחה כעת לפני המצביא המוסלמי. הוא כבש כמעט ללא כל התנגדות את כל מבצרי וערי הארץ, כולל ירושלים, שפתחה את שעריה בפניו ללא קרב, וכל הנוצרים בני המערב שבה גורשו ממנה. צור ומבצר הבופור שבצפון החזיקו מעמד בפניו, ומהם עתיד לצמוח הגרעין לממלכת הצלבנים השניה. אך גם אלו לא היו מחזיקים מעמד ללא התערבות מסיבית של מדינות המערב הנוצריות שיצאו במסע צלב שלישי בראשות מלכי אנגליה, צרפת וגרמניה לשחרור ארץ הקודש. צבא הצלבנים בפיקודו של המלך האנגלי ריצ'ארד לב־הארי כבש את עכו אך לא הצליח לכבוש את ירושלים שנשארה בידי המוסלמים.
מרכזה של הממלכה הצלבנית השנייה היה בעכו, והיא השתרעה בין רכס הכרמל לביירות. ממלכה זאת עברה תהפוכות שונות שבמהלכם קיבלו הנוצרים את ירושלים בהסכם שלום מידי המוסלמים, אך לא חלף זמן רב, וירושלים נכבשה שוב על־ידי המוסלמים. עכו הייתה עיר מסחר עשירה ביותר ששרדה במשך כמאה שנה מול אויבים חזקים לאין־ערוך ממנה, תוך כדי סכסוכים פנימיים בלתי פוסקים בעיר בין קבוצות האוכלוסייה השונות שישבו בה, בעיקר תושבי הקומונות האיטלקיות. אך לבסוף נפלה גם היא בידי הממלוכים - השליטים החדשים והקנאים של מצריים - שהצליחו להביס את המונגולים בשנת 1281. בשנת 1291 תקף הסולטן המוסלמי קלאון את עכו, פרץ את ביצוריה החזקים והחריב את העיר לחלוטין. קלאון החריב גם את כל יישובי החוף כדי למנוע פלישה נוצרית נוספת בעתיד, למרות נזק שנגרם מכך לקשרי המסחר של ממלכתו. אכן, הניצחון המוסלמי היה אכזרי אולם הייתה זו התגובה לאותו טבח שביצעו הצלבנים הראשונים בתושבי ירושלים.
בכך בא הקץ על הממלכה הצלבנית שהחזיקה מעמד בצורה זו או אחרת במשך כמעט מאתיים שנה והשיגה הישגים רבים. למרות שהממלכה הצלבנית חדלה מלהתקיים, זכרה נשאר הן אצל הנוצרים והן אצל המוסלמים, ואפילו אצל היהודים.
מסעי הצלב בעיני המוסלמים
זיכרון מסעי הצלב נשמר היטב עד היום בתרבות הנוצרית המערבית, אם כי בעשרות השנים האחרונות הוא הפך לדבר־מה שיש להתבייש בו. גם אצל המוסלמים נזכרו מסעות הצלב היטב אך בצורה שונה מאשר אצל הנוצרים. בימי הביניים, תוך כדי התרחשותם, לא נחשבו מסעי הצלב לאירוע מיוחד במינו והם והצלבנים לא זכו למעמד שונה בספרי ההיסטוריה המוסלמים מאירועים אחרים, כמו פלישת המונגולים, למשל. מסעי הצלב נחשבו רק כאירוע אחד מיני רבים ולאו דווקא כחשוב ביותר לטווח הארוך. רק החל מאמצע המאה ה-19, כשמעצמות המערב החלו להשפיע ולבסוף להשתלט על ארצות המזרח הקרוב, השתנתה גישה זו באופן דרמטי. היסטוריונים ערביים החלו לעיין שוב בדברי ימי הצלבנים ומצאו בהם מקבילות לזמנם. הם ביקשו לגזור גזירה שווה בין מה שראו כקולוניאליזם הצלבני של ימי הביניים לבין הקולוניאליזם האנגלו־צרפתי במאות ה-19 וה-20, ושאפו ללמוד מאבותיהם שלחמו מלחמת חורמה בפולשים מהמערב והצליחו לגרש אותם. ההתעניינות בתופעה עברה מההיסטוריונים הרציניים אל סופרים של רומאנים היסטוריים כמו הסופר הלבנוני־מצרי ג'ורג' זיידאן (שהיה נוצרי דווקא) ואלה ביצעו פופולאריזציה של מסעי הצלב בספריהם שכוונו לקהל הקוראים הרחב. צלאח א־דין, דמות שהייתה עד אז שולית למדי בזיכרון ההיסטורי של הערבים, לעומת השולטן הממלוכי ביברס למשל (צלאח א־דין בקושי מוזכר בסיפורי אלף לילה ולילה הפופולאריים, לעומת ביברס שהוא אחד מגיבוריהם הראשיים) הפך כעת לגיבור לאומי ועממי.
כאשר הופיעה הציונות הופעלה האנלוגיה הצלבנית לגביה סמוך להתעוררותה. בקריקטורה שהופיעה בבירות, בעיתון הסאטירי "אלחימארה" ב-7 באפריל 1911, נראה צלאח א־דין מגונן על אדמות הערבים בעמק יזרעאל מפני חמסנותם של קוני הקרקעות הציוניים בראשות יהושע חנקין. כבר בראשית שנות השלושים היה "יום חיטין" (4 ביולי) לזכר נצחונו של צלאח א־דין על הצלבנים, לאחד מחגיה הלאומיים של התנועה הפלסטינית. דמותו של צלאח א־דין עברה מאז איקוניזציה בחברה הפלסטינית, והוא הפך לאב־טיפוס של הגואל שיביא למהפך הקוסמי שבו "ימחו הציונים מעל פני האדמה". הפלסטינים חוגגים בנוסף ליום חיטין גם את "יום כיבוש ירושלים" בידי צלאח א־דין (בשנת 1187) ב-2 באוקטובר, ויום זה אף נחוג כ"יום ההיסטוריון הערבי" על ידי התאחדות ההיסטוריונים ערביים.
המודעות למסעי הצלב התחזקה בתודעה הערבית הכללית במיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל. בשנת 1948 הופיע בסוריה ספר של הסופר וידע תלחוק בשם "מסע צלב חדש בפלסטין" שבו השווה המחבר את אירועי הזמן עם תקופת מסעי הצלב. במחצית הראשונה של הספר דן המחבר בתופעה הצלבנית ובחציו השני במקבילתה בעיניו - התופעה הציונית. מסקנתו היא כי היהודים יובסו לבסוף כמו הצלבנים, למרות שעומדות מאחוריהם מעצמות אדירות. מאז צצו בספרות הערבית וריאציות אין ספור על נושא ההקבלה בין הציונים והצלבנים והמסקנה בכולם זהה: כשם שהערבים הביסו לבסוף את הצלבנים, למרות שבתחילה הובסו בעצמם, כך הם יביסו לבסוף גם את הציונים ואת מדינת ישראל. ההשוואה, שנוצלה כדי להסביר ולנחם את הציבור הערבי על ניצחונות הישראלים, הגיעה לעיתים לפרטי פרטים בהשוואה עם אירועים אקטואליים. האצ"ל והלח"י הושוו לעיתים עם מסדרי האבירים הצלבניים, פלישת האנגלים והצרפתים לסואץ בשנת 1956 הושוותה לניסיונותייהם הכושלים של הצלבנים לכבוש את מצרים בשנת 1191, ומלחמת שלום הגליל תוארה כמסע הצלב השנים־עשר שכוון כנגד ביירות.
הרלוונטיות של מסעי הצלב מעוגנת בתפיסה על אודות ההקבלה הקיימת בין אירועי תקופת מסעי הצלב ובין תקופתנו. בשתי התקופות פלשו כוחות אירופיים מערביים "זרים" לאזור והקימו בו מדינה עצמאית כשהם מנצלים סכסוכים פנימיים וחולשה של מדינות האזור. הציונים הוצגו כתנועה קולוניאלית בדיוק כפי שהיו הצלבנים בעבר ונטען שכמותם יגורשו גם הם, אפילו אם ייקח הדבר 200 שנה. בדוגמה זו השתמש המנהיג הסורי המנוח חאפז אל־אסד מדי פעם בנאומיו. סביר להניח, לעומת זאת, שאם אי־פעם ימצא העולם הערבי המוסלמי את עצמו בעימות עם מעצמה מהמזרח הרחוק למשל, כדוגמת הסינים למשל, כי אז תועלה דוגמה היסטורית אחרת - מאבקם של הממלוכים במונגולים (שהיו הרסניים לאין ערוך מהצלבנים) דוגמה שאינה רלוונטית במקרה של ישראל. אין ספק שבעיני העולם הערבי, ובעיקר בעיני הפלסטינים, יש הקבלה ברורה ומוחשית בין ישראל והצלבנים, כשהערבים משוכנעים שגורלם של הישראלים יהיה לבסוף כגורל הצלבנים.
מושג "מסעי הצלב" מאז ה-11 בספטמבר 2001
הרלוונטיות של הצלבנים ומסעי הצלב לזמננו בלטה יותר מכל בימים שלאחר ההתקפה של עוסאמה בין־לאדן, אדם שרואה את עצמו כנציג האיסלאם במאבק כנגד המערב הכופר, על מגדלי התאומים. עוד בשנת 1998 הצהיר בין־לאדן שמטרתו של הארגון שהקים - אל־קעידה - היא "להילחם ביהודים ובצלבנים". ב-11 בספטמבר 2001 ביצע ארגונו של בין־לאדן פיגוע ענק שהביא לחורבן מגדלי התאומים בניו־יורק וחלקים מהפנטגון בוושינגטון. בנאום שנשא ארבעה ימים לאחר מכן נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, הגדיר בוש את מאבק ארה"ב בטרור מעתה ואילך כ"מסע צלב שימשך זמן רב". הצהרה זו עוררה ויכוחים רבים בארה"ב ובאירופה. גורמים מוסלמיים מיהרו להיתלות בה כהוכחה לכוונותיו האמיתיות של המערב כנגד האיסלאם. דוברים רבים הזהירו מהניסיון להפוך את מאבקה של ארה"ב בטרור ל"מסע צלב ומאבק בין תרבויות". העיתונאי ניצן הורוביץ הזהיר במאמר שכתב שאסור להשתמש במונחים כמו "מסע צלב" ו"מלחמת תרבויות" כפי שעשה ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני, שאמנם לא השתמש במילים המפורשות "מסע צלב" כמו בוש אך השתמש במילים "מאבק בין תרבויות".
בין־לאדן ונציגיו מיהרו להחזיר באותו המטבע והקפידו להגדיר את מאבקם כמיועד כנגד היהודים (ולא רק הציונים) ו"הצלבנים". כך הצהיר דובר ארגון אל־קעידה בנאום בערוץ אל־ג'זירה: "השורות התאגדו כנגד אומת האיסלאם ונגד המוסלמים. והנה החל מסע הצלב שהבטיח בוש כנגד אדמת אפגניסטן ונגד עמה האדוק. האומה האיסלאמית נאנקת למעלה משמונים שנה תחת עול הכיבוש היהודי הצלבני המשותף". הצהרה זו הייתה למעשה המשך של רטוריקת הארגון מזה מספר שנים על הצורך להיאבק ביהודים ובצלבנים. בין־לאדן עצמו צוטט בטלוויזיה כשהוא קורא למוסלמים להיאבק בהתקפה על אפגניסטן שיבצעו הצלבנים האמריקנים. המסר היה שמבחינתו במאבק זה כל האמצעים כשרים, כולל שימוש בנשק לא קונבנציונלי.
המסר של בין־לאדן על הצורך במאבק באויב הצלבני התפשט לארצות המוסלמיות. באפגניסטן דחתה מועצת חכמי הדת את דרישת האמריקאים להסגיר לידיהם את בין־לאדן, גינתה את נשיא ארה"ב וכינתה את הכנותיו למתקפה כ"מסע צלב". המועצה הזהירה כי המוסלמים יפתחו בג'יהאד אם ארה"ב לא תפסיק את הכנותיה למסע צלב. בעיתונים הופיעו מאמרים שהקבילו בין מסעי הצלב ובין האירועים העכשוויים. לדוגמה, בסקירה על ספר שעסק בתקופת מסעי הצלב, קבע המחבר שהערבים מאמצים את "הגישה לטווח ארוך" של המאבק בצלבנים. מאמרים כאלה הופיעו גם בעיתונות הישראלית בשפה האנגלית. רעיון מסעי הצלב נשאר בעל חשיבות מרכזית בתפיסות המודרניות יחד עם רעיון המאבק בין התרבויות שהולך ותופס מקום במחשבה ההיסטורית העכשווית.
ומה בעיני הישראלים? כיצד מופיעים הצלבנים בתרבות הישראלית? האם הישראלים רואים הקבלה בינם ובין הצלבנים? על כך נדון בחלקים הבאים של המאמר.
|
קישורים
הצלבנים - באנציקלופדיה הקתולית
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש