 |
כלכלן מוכשר ועיתונאי מנוסה חיברו ספר מקורי, נגיש לכל, גדוש סיפורים מרתקים ובעל שם קליט. אך האם די באוסף אנקדוטות כדי לבנות ספר ראוי לשמו? סקירה של "פריקונומיקס", ספרם של סטיבן לוויט וסטיבן דאבנר (הוצאת ויליאם מורו, 242 עמודים).
|
|
| ספרים • יובל נוב • יום ד', 21/12/2005, 8:39 |
|
 |
|
סטיבן לוויט הוא הכלכלן הצעיר המבריק ביותר באמריקה. כך מכריז המשפט הראשון בספר "פריקונומיקס", המצטט מאמר מ"הניו יורק טיימס" מאת סטיבן דאבנר. גם דאבנר, לדעת לוויט, הוא "לא אידיוט מושלם", בניגוד לעיתונאים אחרים – כך יגלה מי שיהפוך את הדף לעמוד השני של הספר. בצירוף מקרים נדיר, לוויט ודאבנר הם גם המחברים של "פריקונומיקס" – רב־מכר חדש, שאווירת ההתפעלות העצמית שורה עליו לכל אורכו.
מה זה, בעצם, פריקונומיקס? ההגדרה הטובה ביותר שאוכל לתת היא "אוסף של ממצאים ורעיונות מפתיעים, הקשורים איכשהו לכלכלה, שאותם בחר לוויט לחקור, ושעליהם דאבנר עזר לו לכתוב." לוויט ודאבנר מודעים היטב לכך שבין נושאי ספרם לא עובר חוט מקשר אמיתי, אבל נראה שטרם החליטו האם הם מתגאים בעובדה זו (כפי שעולה, למשל, מהמשפט "'דווקא כן חשבנו, למשך כשש דקות, לכתוב ספר סביב נושא אחד ... אבל בחרנו במקום זאת בגישה של 'חפש את המטמון"'), או שהם מנסים לטשטש אותה (כפי שעולה מרשימת "הרעיונות הבסיסיים" של הספר, אליה נחזור בהמשך).
לוויט הוא כלכלן אמפירי צעיר ועטור פרסים מאוניברסיטת שיקגו, הידוע בחיבתו לחקור מזוויות בלתי־שגרתיות נושאים המשיקים לכלכלה, כגון פשע וספורט. דאבנר, כתב ותיק של "הניו יורק טיימס", התוודע אל לוויט ואל מחקריו כשהכין לפני כשנתיים כתבת פרופיל אודותיו. השניים, כפי שהם אינם טורחים להסתיר, מצאו חן זה בעיני זה, והחליטו לכתוב בצוותא ספר לקהל הרחב אודות ממצאיו של לוויט. מהי תרומתו של דאבנר, אם כך? גם לאחר עיון בהערות הביבליוגרפיות בסוף הספר לא ממש ברור האם הוא שותף בכתיבה רק כסופר צללים, וחוסר העקביות בגוף המספר לאורך הספר – לפעמים "אנחנו", לפעמים "אני", לפעמים "הוא" ולפעמים "הם" – הוא תמוה.
סוחרי קראק, סוכני נדל"ן, מתאבקי סומו ויצאניות
"פריקונומיקס" מציג שפע של סיפורים מרתקים הנוגעים להתנהגות האנושית, שמרבים מהם נובעות מסקנות מפתיעות, כשבוחנים אותם מזווית מקורית. הנה כמה מהם.
בשנות התשעים צנחו שיעורי הפשיעה בארצות־הברית באופן דרמטי, ובניגוד גמור לכל תחזיות המומחים. מבין ההסברים הרבים שהוצעו לתופעה בולט הסבר מקורי של לוויט, שקל להבין מדוע עורר את חמתם של רבים. לוויט טוען כי גורם חשוב, שנעלם עד כה מעיניהם של הקרימינולוגים והסוציולוגים, הוא הלגליזציה של ההפלות בארצות־הברית ב-1973: הילדים הבלתי־רצויים, שלידתם נמנעה בזכות פסק־הדין המפורסם "רו נגד ווייד", היו מועדים יותר מאחרים להידרדר לחיי פשע עת היו מגיעים לגיל המתאים בתחילת שנות התשעים, והירידה בפשיעה משקפת את היעדרם.
בפרק "מדוע סוחרי סמים עדיין מתגוררים עם אימותיהם?" מתוארים החיים בכנופיית סוחרי קראק בשיקגו מזווית בלתי־שגרתית – הזווית הכלכלית. את הנתונים המספריים סיפק אחד מעמיתיו של לוויט, הסוציולוג סודהיר ונקטש, שכדוקטורנט צעיר התחבר עם חברי הכנופיה וזכה לאמונם; האמון בו היה כה רב, עד שאחד מחברי הכנופיה שחשש כי הוא הולך להירצח (חשש שהתאמת), הפקיד בידיו את ספר החשבונות של הכנופיה המתעד ארבע שנות פעילות פיננסית. מה מגלה ספר החשבונות? מנהיג הכנופיה – צעיר שחור וכריזמטי בעל תואר במנהל עסקים, שנטש קריירת שיווק קצרה לטובת חיי הפשע – דאג להפריש לעצמו סכומים נאים; אבל חייהם של רוב פיקודיו היו קשים, ותכופות אף קצרים – החיילים הזוטרים, המהווים את הרוב הגדול של הכנופיה, הרוויחו הרבה מתחת לשכר המינימום, וקצב התמותה בקרבם היה גבוה משמעותית מזה של נידונים למוות בטקסס. מדוע, אם כך, ממשיכים צעירים כה רבים להצטרף לכנופיות? הסיבה, כותבים לוויט ודאבנר, היא אותה הסיבה שבגללה נוהרות נערות צעירות להוליווד ושחקני פוטבול בני־עשרה מבלים שעות באימונים מפרכים: כולם רוצים להצליח בתחום תחרותי להחריד, שמתי־המעט שמצליחים להגיע לפסגתו נהנים מעושר, תהילה וכוח.
זירה אחרת שבה "פריקונומיקס" חושף תופעות מעניינות היא שוק הנדל"ן. לכאורה, האינטרסים של אדם המעוניין למכור את ביתו ושל סוכנת נדל"ן העוזרת לו במשימה (בטענות על בחירת מין הסוכנת נא לפנות למחברי הספר) הם זהים – היות שהסוכנת מקבלת אחוז מסוים ממחיר העסקה, היא אמורה לנסות להשיג מחיר גבוה ככל שתוכל. טעות! בין השניים קיים הבדל יסודי: הסוכנת מוכרת בתים באופן סדרתי, בעוד שעבור בעל הבית מדובר באירוע נדיר. כדי להשיג, נאמר, עשרת־אלפים דולר נוספים תמורת בית שכבר נמצא לו קונה ב-300 אלף דולר, על הסוכנת לעבוד עוד כמה ימים טובים. אם היא מקבלת אחוז וחצי ממחיר העסקה, אזי עבודה נוספת זו תעשיר אותה רק ב-150 דולר מעבר ל-4,500 הדולר שכבר מובטחים לה, והיא לכן תעדיף לסיים את העסקה במהירות, ולהפנות את מרצה באותם הימים למכירת בית אחר "בזול", שיכניס לכיסה 4,500 דולר נוספים. מתי כן תתעקש הסוכנת למצות את מחיר הבית? כשהיא מוכרת את ביתה שלה! לוויט בדק ומצא כי סוכני נדל"ן אכן משאירים בשוק את בתיהם שלהם בממוצע עשרה ימים יותר מאשר את אלה של לקוחותיהם הרגילים.
אחת המהלומות הקשות שתרמו לחיסולו של הקו־קלוקס־קלן הגיעה מכיוון לא צפוי. סטטסון קנדי, פעיל ליברלי אמריקאי, חדר בשנות הארבעים לשורות הארגון תחת שם בדוי. לאחר מספר נסיונות כושלים, הוא מצא את הדרך המושלמת להזיק לו: הוא גילה את הסיסמאות והמנהגים הסודיים של הארגון למפיקי תכנית הרדיו "הרפתקאות סופרמן", ששמחו להשתמש בהם בתסכיתיהם ששודרו מחוף לחוף. ברגע שילדיהם הקטנים התחילו לשחק משחקים דמויי "שוטרים וגנבים" בהם חברי הארגון הם "הרעים", תוך שהם מפגינים בקיאות בכל סודות הארגון, איבדו חברי הקו־קלוקס־קלן את החשק להמשיך, והארגון כמעט וחדל להתקיים.
ויש עוד ועוד: שיעור ההורים המאחרים לקחת את ילדיהם מפעוטון (חיפאי!) עלה לאחר שהונהג בו קנס בגובה עשרה שקלים עבור כל איחור, משום שההורים ראו בקנס מעין מס המכפר על עוונם; למרות תדמיתם המופתית בתחום הכבוד העצמי, קיימות ראיות לכך שמתאבקי סומו מסכימים לעתים להפסיד בכוונה, בגלל מנגנון תמריצים בעייתי בליגת הסומו ביפן; הסיכוי של ילד למות בטביעה בבריכה גבוה בערך פי מאה מהסיכוי למות כתוצאה ממשחק בנשק, אבל הורים מוטרדים הרבה יותר כשילדם מבקר חבר שבביתו אקדח מאשר כשהוא מבקר חבר שבביתו בריכת שחייה; יצאניות מרוויחות בממוצע יותר מאשר ארכיטקטים, ולדעת המחברים, הדבר נובע במישרין מחוקי הביקוש וההיצע – "יותר סביר שארכיטקט ישכור יצאנית מאשר להיפך".
לוויט (מימין) ודאבנר (צילומים באדיבות הוצאת ויליאם מורו)
טון סנסציוני וליקוים מחקריים
אין ספק – סיפורים מרתקים ומשעשעים, הגורמים לקורא להרהר בלא מעט אמיתות שקיבל כמובנות מאליהן; אבל האם הסיפורים מתלכדים לכדי מסר אחד מגובש? בתחילת הספר מופיעה רשימה של "הרעיונות היסודיים" שבבסיסו, אך אלה רחוקים מלקשר כהלכה בין תכניו, או שעומד מאחוריהם מעט מאוד. למשל, הרעיון "תמריצים הם אבן היסוד של החיים המודרניים" אינו נוגע כלל לתוכנם של חלקים נרחבים בספר, והרעיון "הדעה המקובלת היא לעתים קרובות שגויה" קצת מאכזב, כשמסתבר שהכוונה ב"לעתים קרובות" היא בערך "באותן הדוגמאות שהפתיעו אתכם, הקוראים".
הטון הסנסציוני של הספר, שבו שזורים גילויי מגלומניה קלים, פוגם באמינותו. שני המחברים לא נרתעים מלהלל את עצמם (לרוב בגוף שלישי), ומצהירים, למשל, כי "סוג הסיפורים המתוארים בספר זה אינו נלמד לרוב בקורסי מבוא לכלכלה, אך הדבר עשוי להשתנות". כשהם מנסים להמחיש עד כמה הוזילה מהפכת המידע את ביטוחי החיים, מציגים לוויט ודאבנר את הסכום "מיליארד דולר לשנה" כסכום אדיר; אבל כשהם מנסים להראות כי פוליטיקאים בעצם לא מוציאים סכומי עתק במסעי הבחירות שלהם, הם מראים כי אותו סכום בדיוק שווה לצריכה השנתית של מסטיקים באמריקה, ולכן (?) הוא בעצם נמוך. לוויט אומר "הייתי רוצה לבנות כלים שיאפשרו לנו לתפוס טרוריסטים; אני עדיין לא יודע איך לעשות זאת, אבל בהינתן הנתונים הנכונים, יש לי מעט מאוד ספק שאוכל למצוא את התשובה". אם הכוונה ב"הנתונים הנכונים" היא לרשימת השמות והכתובות של הטרוריסטים, הטענה נכונה באופן טריוויאלי; אם לא, היא מאוד יומרנית, בלשון המעטה.
הספר לוקה גם במספר פגמים מחקריים. כשהמחברים מטילים ספק במסקנות חוקרים אחרים (אודות הקשר בין תקציב מסע בחירות לבין הצלחה בבחירות), הם מתריעים מפני הטעות של בלבול בין סיבתיות לבין מתאם (קורלציה) – מכך ששני משתנים "קשורים" זה לזה, לא נובע בהכרח כי אחד מהם משפיע על האחר. אבל במקומות אחרים הם חוטאים בטעות זו בעצמם: רופאים מיילדים באזורים שבהם שיעורי הילודה יורדים נוטים לבצע יותר ניתוחים קיסריים, משום (?) שבמצוקתם הכלכלית, הם מעדיפים טיפולים מכניסים יותר; בקרב השחורים בשנות השמונים, תמותת התינוקות נסקה והישגי התלמידים צנחו בגלל (?) הקראק שהציף בדיוק אז את ערי אמריקה. חטא סטטיסטי נוסף, הגובל בדמגוגיה, הוא שימוש באנקדוטות כראיות מחקריות. למשל, מכך שמישהו (במקרה, אחד מעמיתיו של לוויט) הצליח למרות ילדותו העשוקה להיעשות לפרופסור בהרווארד, לא ניתן להסיק שום מסקנה כללית. הספר גם מכיל כמה הצהרות מכלילות עד כדי תמיהה: רגרסיה ליניארית – טכניקה סטטיסטית בסיסית – מתוארת כ"יותר אמנות ממדע"; כלכלה היא "מעל הכול, מדע של מדידות", אבל גם "בבסיסו של דבר, חקר של תמריצים".
ניכר גם כי המחברים ניסו לנפח את הספר ככל שיכלו. העמודים מודפסים בגופן גדול ובשורות מרווחות, ובין כל שני פרקים מפריד עמוד ריק או שניים; בספר משובצות יותר טבלאות מהמתבקש, לפעמים באופן כמעט מעורר גיחוך: למשל, רשימה של שישה־עשר גורמים העשויים להשפיע על הישגיהם הלימודיים של תלמידי בית־ספר מופיעה, בווריאציות קלות מאוד, ארבע (!) פעמים בפרק אחד. כל הדוגמאות מפרק המבוא ממוחזרות מאוחר יותר, וכל פרק נפתח בציטוט ארוך ונדיב־שוליים מהכתבה שחיבר דאבנר על לוויט ל"ניו יורק טיימס". אך גם אחרי כל התעלולים, הספר נמתח על־פני כמאתיים עמודים בלבד (לא כולל אינדקס, תודות וכדומה).
למרות – או שמא בגלל? – כל הנאמר לעיל, "פריקונומיקס" הפך לרב מכר מדובר בארצות־הברית, ונכנס לרשימת "מאה הספרים המשפיעים של 2005" של "הניו יורק טיימס"; מחבריו החלו לפרסם בצוותא טור במוסף יום ראשון האנין של אותו העיתון, ופתחו אתר אינטרנט ובו בלוג, ואפילו חנות לממכר חולצות עם לוגו הספר. "פריקונומיקס" טרם תורגם לעברית, אך זו כנראה רק שאלה של זמן עד שהדבר יקרה.
חרף שלל חסרונותיו, הספר מרתק, ומומלץ לקוראים בעלי חוש סקרנות וחוש ביקורת מפותחים, שבוודאי ייהנו לצטט מתוכו בנסיבות המתאימות. חבל שקוראים המחפשים מטען אינטלקטואלי אמיתי ייאלצו להרחיק למקומות אחרים.
|
קישורים
קו־קלוקס־קלן - בוויקיפדיה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש