 |
|
עם סיום שבוע התעמולה הראשון, משתנים כללי המשחק. ובמשחק החדש, העבודה מנצחת. בינתיים.
|
|
| דו''ח תעמולה • דובי קננגיסר • יום ג', 14/1/2003, 22:01 |
|
| |
היום כינסה העבודה את מסיבת העיתונאים הצפויה, וכל צמרת העבודה (פרט לפרס, שתמך בשלט רחוק) הודיעה שלא תצטרף לממשלת שרון. חשוב, במצבים כאלו, לשים לב לפרטים הקטנים. בעוד שמצנע שלל ממשלת אחדות מכל וכל, הרי שבן־אליעזר סייג: כל עוד לא יתקיימו תנאים א', ב' ו־ג', לא נכנס לממשלת אחדות. פואד השאיר פתח, דרכו מפלגת העבודה עוד תוכל להשתחל לממשלה אחרי הבחירות - בלי מצנע, אמנם, אבל לאף אחד שם לא אכפת באמת ממצנע. מצנע הוא לעבודה מה שאיתם הוא למפד"ל: ילד פלא שהכזיב, קבלן קולות שהבטיח הרבה ולבסוף הגיע בידיים ריקות, ובמקרה הטוב לא יעשה יותר מדי נזק.
אבל בזמן שבמציאות העבודה מתפתלת סביב עצמה, בעולם המופלא ששמו תשדירי הבחירות, נראה כאילו המשחק מתרחש במגרש הביתי שלה: היא קובעת את סדר היום, היא מובילה. מעט המכות שמנסה הליכוד להחזיר פשוט משמשות את העבודה להמשך המתקפה שלה. כך הביאה מפלגת העבודה את דבריו של מופז מתשדירי הליכוד אתמול, ותקפה את טענתו שממשלת שרון בונה גדר. "רק חמישה קילומטרים הוקמו מתוך 360 קילומטרים דרושים", קובע התשדיר בפסקנות, ואף מוסיף מפה כדי להבהיר את גודל האבסורד.
במסגרת כללי המשחק החדשים מתגרה העבודה בליכוד ומתחילה להציג את הרשימה שלה. היום הצליחו להשחיל כמה מילים שני חברי כנסת פוטנציאלים: מתן וילנאי ודני יותם. האם הליכוד יתחיל להציג את מועמדיו לכנסת? העבודה, אם תמשיך במגמה הנוכחית, ממלכדת את הליכוד ומחייבת אותו לעשות את הדבר שהכי מרתיע את קברניטיו. יהיה מעניין.
בינתיים בליכוד ממחזרים את נאום האחדות של שרון, רלוונטי היום מתמיד, ומצרפים גם כמה מאוכזבי עבודה כדי לספר לנו ששרון הוא האלטרנטיבה היחידה, ואין ברירה. אבל ההפתעה היא דווקא ההחלטה של הליכוד להחזיר מלחמה שערה כנגד, מכל המפלגות, מרצ. זוהי טעות כמעט אלמנטרית - מפלגה גדולה כמו הליכוד לא אמורה בכלל להתייחס לניסיונות של מרצ לנגוס בה. הניסיונות הללו מופרכים מן היסוד, אבל המצמוץ של הליכוד הופך את תשדירי מרצ מפרובוקציה אינפנטילית למשהו ששווה מחשבה נוספת. וכל זה בשביל מה? כדי להראות לנו מצביעת מרצ לשעבר שמספרת לנו שיום אחד היא קמה וידעה שהתשובה היא שרון? לפחות התשדירים של מרצ השתדלו שלא להעליב את מצביעי הליכוד. בליכוד לא כל־כך נזהרים בכבודם של מצביעי מרצ.
ומרצ, מצידה, ממשיכה לחפש דרכים לליבם של מצביעי הליכוד, ולשם כך הביאה היום את לא פחות מאשר השכן של יוסי שריד במרגליות. ומה יש לשכן להגיד? "אנשים מפסידים בגדול שהם לא יודעים מי זה יוסי", הוא אומר, ופונה בעיניים מוכות לחלוחית אל שריד: "אתה האבא השני שלי". מרגש? אולי. יביא בוחרים? הצחקתם אותי. כשהם יתחילו לשיר "היידה יוסי", נתחיל לדבר.
ובצדדים היותר מציאותיים של הקמפיין השלילי של מרצ, מעלה זו בכמה מהלכים את המתקפה על שינוי, ומגייסת לשם כך את עמוס עוז: "אל תצביעו בעד שינוי, משום שזו מפלגה שיש לה סדר עדיפויות מעוות", הוא קורא לקהל, שמוחא כפיים במרץ. עוז המשיך להשוות בין סדר העדיפויות של מרצ לבין זה של שינוי: נושאים של חיים ומוות מול נושאים של "להרגיש טוב", מלחמה ושלום מול קוסמטיקה, צדק חברתי מול "נחת זעיר בורגנית". עוז גם הזהיר את קהלו שלא להצביע ל"תחליף ירוק אופנתי", ובכך הרג שתי ציפורים אלקטורליות במכה אחת. בתשדיר נוסף של מרצ, והאפקטיבי מביניהם, לדעתי, נעשה הדבר הפשוט ביותר שאפשר לעשות, ומרצ לא עשתה עד כה: הציגה את עמדותיה של שינוי. כך, מוצג ציטוט של אברהם פורז, שמכריז שהוא מחוקק חוקים קפיטליסטיים, ושהעשירים מרוויחים מהם. אז פונה מרצ אל הצופה ושואלת - האם אתה עשיר מספיק בשביל שינוי? סוף סוף טיעון שיכול לשכנע את קהל היעד הרלוונטי. בוקר טוב, מרצ.
אבל לא רק מרצ תוקפת את שינוי - גם דוד מגן (שגייס היום את הגמלאים לטובתו, מה שסותם את הגולל על סיכויו להכנס לכנסת באופן סופי) מציג את אותו קומיקאי לא מוצלח שלו, שאומר לצופים שאם באמת אכפת להם מהשבעים ומהעשירים - שיצביעו ללפיד. אבל לזה אנחנו רגילים. מה שאנחנו לא רגילים אליו זה שאפילו האיחוד הלאומי הכניסו את שינוי לרשימת החיסול שלהם. בתשדיר החדש שלהם הם מזהירים את הצופה שמי ששם מחל, מקבל מצנע, מי שמצביע לשינוי, מקבל מרצ, ומי שמצביע ל"קטנות" (כלומר חרות) לא מקבל כלום.
ש"ס פתחה את התשדירים שלה עם קטע ארכיוני בו סנדלר מזרחי מספר לנו בצער איך, למרות שנורא רצה ילד אחד שיצא כמו שצריך, בכל זאת כל שמונת ילדיו יצאו דפוקים. בהנחה שהקטע צולם איפשהו במהלך שנות השבעים, ואחרי חישוב מהיר, האם עלינו להסיק שרוב מצביעי ש"ס כיום הם בעצמם דפוקים?
אבל הכוכב המרכזי בתשדירי המפלגות החרדיות הוא עדיין אלוהים. בתשדיר נוסף, ממשיכה ש"ס את רצף האיזכורים ההיסטוריים המרגיזים שלה, והפעם האחד־עשר בספטמבר גויס לעזרתה, פלוס ג'ורג' בוש, שקרא לאמריקאים להתפלל לשלום הלכודים בבניינים הבוערים. אז שאנחנו, העם היהודי, לא נקרא לקב"ה להצילנו?! אבל למה ללכת רחוק? הנה, מספר לנו אלי ישי, בורא העולם "בחר ברב עובדיה להציל את עם ישראל". כמה קל ופשוט - להצביע לש"ס זה להצביע לקדוש ברוך הוא.
יהדות התורה, שיש לה טיפה יותר כבוד להוא שלמעלה מאשר להופכו לנכס אלקטורלי, אמנם שמה את מבטחה באלוהים, אבל בלי לרמוז שהם נציגיו עלי אדמות. ישראל אייכלר מופיע בתשדיר ומספר לנו כמה זה יהיה נורא אם אדם, אפילו חילוני, לא יקבל יום מנוחה בגלל שהאנשים הרעים רוצים לכפות עליו לעבוד כל הזמן. ועוד הוא מוסיף, שאומרים תמיד שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים, ומתקן: "יש לנו על מי לסמוך: על אבינו שבשמיים!"
ובעוד שהחרדים בודקים אחד לשני בציציות מי יותר יהודי, פונות שתי מפלגות דווקא אל הלא־ממש־יהודיים. ישראל בעלייה, בתשדיר בכיכובה של חה"כ מרינה סולודקין (סולודקינה, לטענת התשדיר), מספרת על מאבקה של המפלגה למען אמהות החיילים העולים שסובלות מרדיפה על ידי השלטון משום שאינן יהודיות. "כדי שנהיה אזרחים שווי זכויות ושווי ערך במדינה", היא אומרת בפרצוף עגום, הצביעו "כן".
אבל מרינה לא לבד! חברים, שימו לב, יש לנו אוזן קשבת! "אזרח ומדינה" סוף סוף הוסיפה תרגום (עילג) לתשדיר שלה, ואפילו תקנה את "המרקז הלאומי" בשקופית שבסוף התשדיר! סוף סוף אני יכול לספר להם מה הם רוצים: שנעזוב אותם משטויות כמו יהודי או לא יהודי. למה מה קרה? "ישראל תהיה מדינה יהודית גם אם לא כל אזרחיה יהיו יהודים", נאמר. "ביחד, נעשה פרצה". אין לי מושג מה זה "נעשה פרצה", אבל זה נשמע מאוד מפחיד. מפלגת אזרח ומדינה מתרעמת על זה שרוסים לא־יהודים אינם מתקבלים בזרועות פתוחות על־ידי המדינה, ועוד מפילים עליהם מיני כפייה דתית כדי שיוכלו לקבל זכויות שוות. זה לא שאני לא מסכים עם הסנטימנט באופן כללי, אבל יש חוצפה לא קטנה בדרך ההצגה של הדברים. מדובר, אחרי הכל, באנשים שהצליחו להסתנן לישראל בניגוד לחוק ובלי שום סיבה טובה. קצת צניעות תעזור.
התשדיר המהוגן ביותר של הערב היה ללא ספק זה של בל"ד. עזמי בשארה חוזר למקורותיו כאיש אקדמיה נשוא פנים, במקום דמות הפופוליזטור הוולגרי שאימץ לו בשנים האחרונות. כך, בקול נעים ובלי התלהמות, מסביר לנו בשארה שלמרות הניסיונות למנוע ממנו את ההתמודדות, הדמוקרטיה ניצחה. "הוכחנו שרעיון "מדינת כל אזרחיה" הוא לגיטימי", מסביר בשארה, "ושאין סתירה בין כבוד לאומי לבין שיוויון אזרחי". על הטענות כנגדו שהוא מייצג את הפלסטינים בשטחים ולא את ערביי ישראל, ענה בשארה בטענה כי "יש קשר הדוק בין הכיבוש לגזענות", וכי הוא נלחם עבור כל הדברים החשובים לערבי אזרח ישראל - גם על רווחתו הפרטית, וגם על זהותו הלאומית. עזמי, אם ככה היית מדבר כל הזמן, ולא רק בתשדירים, לא היו כל־כך הרבה אנשים תומכים בשלילת זכותך להתמודד בבחירות. קח את זה לתשומת ליבך. לפחות הוא מקפיד לכלול תרגום לעברית, גם זה משהו.
צפייה מהנה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש