אם ד"ר חיים כהן, חבר האקדמיה ללשון העברית ופרופסור ללשון, מצהיר בתכנית טלוויזיה שהוא מרוצה ממצב השפה העברית ("טוב מאד"), נראה לי שאבד הכלח על השפה התקנית ומוטב לעומדים בשער - אהוד אשרי ובודדים אחרים - להניח את נשקם ולהיכנע. אוזנו של הדוקטור הנכבד איבדה, למשל, את הרגישות לשגיאות הצורמות בהגיית ו"ו החיבור שזורמות בעורקיו של כמעט כל דובר עברית ולא חסכו עונשן גם מקרייני רדיו וממגישי תוכניות טלוויזיה. למי ששכח את כללי הדקדוק, או מעולם לא למד אותם, הנני להזכיר שו"ו החיבור בצמד המילים "וממגישי תוכניות" מנוקדת בשורוק וכך הוא הדין ("וכך" בכף רפויה ולא "וככה") לפני שווא בראש מלה ולפני מלה שבראשה ניצבת לה אחת מאותיות בומ"ף. בכל (כף רפויה) הנסיבות האלה, ו"ו החיבור אמורה להיות שרוקה, כלומר מנוקדת בשורוק. הפרופסור ללשון גם חלק מחמאות לשפתה של המראיינת, שאכן עלתה בהרבה על הממוצע המקומי, אבל אני במינסוטה הרחוקה ספרתי כתריסר שגיאות לשון במרוצת עשר דקות ובכללן "זה מלה" במקום "זאת מלה", "ובעצם" (בהגיית ו"ו שוואית ובי"ת דגושה) ושלל אותיות בכל"ם בהגיית שווא לפני אות פותחת שוואית (בזמן, במדינה, לירי).
באותו יום בו הפיק פיו של חבר האקדמיה ללשון את הפנינים שלעיל, נערך בכנסת דיון על השפה העברית שזכה לנוכחות שיא של עשרים מחברי הבית - עם עצום ורב. לא כולם, כמובן, סברו כמוהו. יוסי שריד, למשל, השתמש בביטוי "נובלת שפתינו" וקבל על קהות החושים של רבים וטובים: לאיש לא איכפת, אמר, שתידרדר לה העברית במדרון. אפילו אריאל שרון, שאינו מן החביבים עלי, תהה כיצד ומדוע החליף הצמד "יאללה ביי" את המלה הפשוטה והנאה "שלום". (ואני אינני יכול להתאפק מלשלוח חץ תשובה פוליטי: אולי מפני שבעזרת "מלחמת שלום..." נתרוקנה המילה מתוכנה).
אין קל מלהכריע במחלוקת שבין ד"ר חיים כהן לבין חבר הכנסת יוסי שריד ואחרים. נסו לבקש דוברי עברית מילדות, שעלו במדגם אקראי, להקריא את הפסקה הפותחת של מאמר זה, ובִדקו את נכונות הגייתם בעזרת ספר דקדוק. אחר־כך שאלו את עכברי הניסוי עד כמה דומה סגנון הפסקה לשפה לה הם חשופים בחיי היום־יום. אני מוכן להמר שמתי מעט, אם בכלל, יעברו את מבחן הקריאה בציון מכובד ושרובם יצהירו כי השפה בה כתבתי רחוקה אלפי מילין מהשפה שהם מכנים עברית. (לא, איש מהם לא יאמר "רחוקה אלפי מילין...")
אינני טוען, אף לא לרגע, ששפה אמורה לקפוא על שמריה. האנגלית האמריקאית שאני דובר היום אינה זהה לאנגלית השייקספירית של המאה השש עשרה, והעברית לה נחשפתי בשנות השמונים למאה הקודמת היתה שונה, כמובן, מזו ששלטה בכיפה יובל קודם לכן. אין חולק על כך ששפה היא תוצר אנושי דינמי וחי. האם אפשר לשנות חוקי תחביר ודקדוק עברי? ודאי שאפשר - לאחר עיון רב־שנים ושיקול דעת זהיר. האם מותר להעדיף מלה לועזית על אחותה העברית? ודאי שמותר - כל עוד נקודת המוצא היא יראת כבוד בלתי מסויגת לשפה העברית. שפה היא יצירה תרבותית יקרת ערך, שטופחה בעמל רב לאורך שנים, ולא כל נפיחה לשונית שהפריח פרחח הרחוב חייבת למצוא את דרכה אל דף העיתון. לא כל בורות דקדוקית, גם אם נגפה דור שלם, ראויה להיקרא דינמיקה לשונית. מי שחולק על כך מאמץ את התזה שהציע רוביק רוזנטל, עיתונאי ובלשן חד־עין: דינה של עילגות השפה של היום להפוך לנורמה של המחר. לדוגמה: "יאללה, תביא שתי תפוחים בשתי שקל לשני הילדות". איזו פרוזה נהדרת!
כל ילד יודע ששפה נחוצה לתקשורת אנושית - אמת בנאלית אך לוקה בחסר. שפה היא גם, ואולי בעיקר, מכשיר חיוני לחשיבה אנושית אשר מבדיל בין המין האנושי לשאר המינים ואפילו משמש מדד סביר בסולם האינטליגנציה. באין מילים אין מחקר, אין מדע, אין שיקולי מוסר, ואין שיג ושיח פוליטי. ומי כמונו יודע - הן כקורבן והן כקלגס - מה קצר המרחק בין כיבוס המלה והרעלת השפה, לבין מוסר הוטנטוטי והיגיון מעוות (ע"ע "מלחמת שלום..."). כך גם הם פני הדברים כאשר שורש הרע טבוע בבורות, בעילגות, ובחוסר איכפתיות. זילות השפה, בדיוק כמו מכבסת מילים מאורגנת, מחבלת במנגנון החשיבה ההגיונית ואוטמת לא רק את האוזן אלא גם את הלב. הוכחה? על דרך השלילה: נסו לחבר פסקה עשירת היגיון ומרטיטת לבבות תוך כדי הפרה גסה של כללי תחביר ודקדוק ושימוש באוצר מילים דל. משימה אפשרית, אולי, אבל בהחלט לא קלה.
אני אמנם חי בארה"ב, אבל השפה העברית עדיין חיה בנפשי. ובזכות טכנולוגיות לווין ואינטרנט אני גם נושם עברית שעות רבות ביממה. "נושם" כתבתי? אולי צריך הייתי לכתוב "נחנק". נחנק משיטפון הבורות הדקדוקית שהרס את המחיצה בין ספירת זכרים וספירת נקבות (בשם שוויון המינים?) והרחיב, למשל, את שלטון הצירה לטריטוריות לא לו (הציע, מציע, הגיש, מגיש, הביט, מביט - כולם בהגיית צירה שגויה). שגיאות אלה, ואחרות לאין ספור, מיוצרות בקביעות גם על־ידי אנשי מקצוע שעבורם העברית היא לא רק שפת־אם אלא גם משלח־יד. אם לא די בכך, אפשר למנות גם את הגמגום "אה..." שנתקע לו אחרי כל מלה שנייה ואין לו מקבילה בקרב דוברי אנגלית. עִצרו לרגע וחִשבו על התזה הבאה: משפט היוצא מפינו הוא תוצר של משפט שנחשב במוחנו שבריר שנייה קודם לכן. לפיכך, מי שמגמגם "אה..." באופן כרוני מעיד על עצמו שהוא נוהג לפתוח את פיו בטרם סיים לחשוב.
בנוסף לדקדוק שגוי, תחביר לקוי וגמגום מצוי, לוקה שפת הדיבור, ולעתים גם השפה הכתובה, ברעה חולה נוספת: גסות רוח. אין חולק על כך שיש מקום להשפעה של שפת הרחוב על התקן וכך הוא, אכן, גורל כל שפה. ביטוים שצמחו בפולקלור הישראלי - "גששית" לדוגמה - צריכים למצוא את מקומם בשפה התקנית. אבל מכאן ועד טשטוש כל גבול בין מותר ואסור, בין סביר ולא סביר, בין נורמה והפקרות - עדיין רב המרחק. כיצד זה הפך חלקה הראשון של קללת רחוב בערבית לשם תואר נקבי המושמע תדיר בתוכניות טלוויזיה? כיצד זה הפך כינוי רחוב לאיבר המין הזכרי למטבע לשון מקובל? שום סיבה שבעולם, גם לא סאטירה חדה, אינה מצדיקה שימוש מפורש באות השביעית והטיותיה מעל המרקע הנורמטיבי (ערוצי פורנוגרפיה בצד). אם אסף הראל רוצה לספר שישראל דורגה בין המדינות הנחשקות בעולם ולכן כל העולם רוצה ל- - ן אותה, שישקיע קצת מאמץ יצירתי וימצא דרך לשגר את המסר ברמיזה שנונה במקום במכבש הגסות. אחיו הגדול, דיוויד לטרמן, אינו ניזקק למילה המקבילה באנגלית ועדיין מצחיק המונים; גם אותי. האם יש עוד בכלל משמעות לתואר "גס" בעברית בת־ימינו?
"אז למה, מה?" שואלים לבטח אחדים מקוראי. ואחרים בודאי מחרים־מחזיקים אחריהם: "ומה עניינך, מהגר, בעניין?" אולי השפה העברית אינה עוד מענייני, קורא יקר, אבל היא לבטח מעניינך. ואני כאן בארץ האגמים הקפואים מציע לך, חינם אין כסף, מראת פלאים עשויה מחומרים שאינם שכיחים שם בתוך הקלחת: אוזן קשובה לשפה העברית (וגם האנגלית), מבט מרחוק (10,000 קילומטרים) ופרספקטיבה של זמן (חמש עשרה שנים לספירה). התבונן במראה וחשוב - או השלך לפח (כי "חבל על הזמן").
|
קישורים
גילוי וחיטוי בלשון - מאמרו של ירדן ניר־בוכבינדר, באייל הקורא
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש