 |
|
עיתון מעריב יצא בקמפיין נגד השחיתות במדינת ישראל - ומאשים אותנו, האזרחים, בכול.
|
|
| תקשורת • דובי קננגיסר • יום ד', 18/5/2005, 13:33 |
|
 |
|
| (מתוך אתר מעריב-NRG, הבוקר. עיבוד: מערכת האייל הקורא) |
|
דן מרגלית ואמנון דנקנר החליטו להפוך לנביאי זעם, והם מוכיחים את העם בשער עיתון מעריב. במאמר שהתפרסם אתמול הכריזו השניים שדי - נמאס להם מהשחיתות, מה"ג'ודיות, הסילבנים והכצים" שהופכים את המדינה למדמנה של שחיתות וגועל נפש. למחרת היום, בעקבות ריבוי התגובות למאמר, התגייס עיתון מעריב למאבק כולל בשחיתות. פרויקט מיוחד של חשיפת עוולות מעטר את עמודו הראשון של העיתון ואת ראש אתר NRG מעריב (לצד דיווח על סרטן השד של קיילי מינו ועל הזברות שעוברות לסין). לא סתם פרויקט מיוחד: מעריב קוראים גם לקולגות בידיעות אחרונות, בהארץ ובערוצי הטלוויזיה להצטרף למאבק החדש. המאבק הזה "חשוב יותר מכל מלחמות העיתונים, מכל התחרויות בין הערוצים ומכל שאיפות הרייטינג", מספרים לנו מרגלית ודנקנר במאמר טרי וחדש. וכסיפתח למאבק זה, מציגים כמה מראשי הפרשנים של העיתון את ערוותה המושחתת של מדינת ישראל, כל אחד לפי תפישתו ותחום התמחותו.
מרגלית ודנקנר לא מסתפקים בפעילותם הנמרצת. הם קוראים לציבור הקוראים לקום ולעשות מעשה. "אתם הבעיה," אומרים השניים לקוראיהם, אך מיד מוסיפים גם "ואתם הפתרון". מדוע אנחנו הבעיה? ישאל הקורא הנעלב. התשובה: כי הציבור נעשה ציני, הוא מעדיף להתגונן מאחורי קיר של "כולם מושחתים" ו"אין מה לעשות", במקום למחות ולשנות את המצב. ואיך נוכל להיות הפתרון? שואל בחשש האזרח הנכלם. פה נעצרו השניים וניסו לחפור במעמקי מוחם, לחפש פתרונות למצב. בתורת המינהל קוראים לשיטה הזו "שיטת פח הזבל" – כשיש בעיה שלא יודעים איך להתמודד איתה, חוזרים לפח הזבל של ההיסטוריה ובודקים מה עשינו בפעמים קודמות – ואז עושים זאת שוב.
וזה מה שמצאו השניים בפח הזבל שלהם: "תארו לעצמכם," כותבים השניים, "מה יקרה אם רבבות מפגינים לא אלימים יקיפו כינוס של מרכז מושחת של מפלגה אחת או ועידה של מפלגה אחרת שטופסי החברות בה מזויפים. שוו בנפשכם איך ירגישו הנצלנים והמושחתים ועושי מעשי הכיעור חסרי הבושה אם בכל מקום פומבי שבו יופיעו יתקבלו בצפצוף ציבורי ארוך במשרוקיות." בקיצור, הפתרון של נציגי מעריב ואלוהים עלי אדמות הוא: תעשו דברים שייכנסו לעיתון. כי הרי איך אפשר לשנות משהו במדינה הזאת אם לא יסקרו אתכם בתקשורת? ואיך יסקרו אתכם בתקשורת אם לא תעשו איזה גימיק אדיר?
אתם הבעיה, אתם תפתרו אותה
הבעיה היא לא הציבור. הציבור הוא הקורבן של סחרור הציניות שאופף את העולם הדמוקרטי כולו. שלא תבינו אותי לא נכון - לא שפעם היה טוב יותר, אבל פעם הכל נראה טוב יותר בעיתון. פעם התקשורת ראתה לה חובה לדווח על מה שהפוליטיקאים עושים; כל מה שהם עושים, בין אם טוב ובין אם רע, ועדיף הטוב. היתה תמימות מסוימת באמונה שהפוליטיקאים, בסופו של דבר, פועלים רק לטובתנו, אבל לתמימות הזו היו גם השלכות חיוביות. אומרים שבארה"ב נקודת המפנה היתה פרשת ווטרגייט, אז איבדה התקשורת אמון בפוליטיקאים, והתחילה להיות נושכת וביקורתית יותר. בישראל זה קרה בערך באותו הזמן: מלחמת יום הכיפורים הביאה לקריסת האמון בין התקשורת לבין הפוליטיקאים שהזינו אותה.
התהליך לא היה קצר. באמצע שנות השמונים עוד הופיע במעריב ובהארץ מדור יומי שסיפר על הפעילות במליאת הכנסת ובוועדותיה. כיום קצת קשה לדמיין זאת, אבל עמודים שלמים ממש – מאות ואלפי מילים – הוקדשו לדיווח רציני ונטול סנסציות של נושאי הדיון בוועדות הכנסת, הטיעונים שהועלו והמסקנות אליהן הגיעו חברי הוועדות. כיום מעדיפים העיתונים הגדולים לנצל את המקום לעוד צילום גדול של נערות משתכשכות בים, וגם עיתון הארץ נגרר אחר הציניות הכללית וויתר על המדור.
כך נוצר מצב שפוליטיקאים מופיעים בתקשורת בשלושה מקרים: כשנשאו בתפקיד שקשור לאירועי היום, כשעשו פרובוקציה, או כשנתפסו בקלקלתם. הפוליטיקאי כיוזם, כפועל לטובת הכלל, כפרלמנטר, כמחוקק וכאיש ישר – כל אלו נעלמו מעל דפי העיתונים ומסכי הטלוויזיה כאילו לא היו. וכפי שכל עיתונאי ופוליטיקאי טוב יודעים, אם אתה לא בתקשורת, אתה לא קיים. כמה מילים נשפכו על חברי הכנסת האלמוניים ממגוון מפלגות, שאיש לא יודע מי הם, מה הם, ומדוע הם חברי כנסת? מדוע אנו לא יודעים דבר עליהם? האם מכיוון שהם לא עשו שום דבר, או משום שהם פשוט לא עשו שום דבר רע?
גם כאשר מדווח על מעשיו של פוליטיקאי, לעיתים רחוקות הדברים יופיעו כלשונם וכהווייתם. לעולם ילווה הדיווח בפרשנות שתהפוך את היפה שבמחוות לעוד קלחת של אינטרסים, שחיתות ומעילה באמון הציבור. איש מהפוליטיקאים לעולם אינו אומר את מה שהוא חושב, ואף פעם אינו חושב את מה שהוא אומר. מאחורי כל סיפור יש את "הסיפור האמיתי", ובתוך כל "מה שקרה" יש את "מה שבאמת קרה".
הראשונים שצריכים לשנות ממנהגם, אם כן, הם העיתונים עצמם. אבל הם לא יעשו זאת, כי בנוסף לחוסר האמון המוחלט שלהם בפוליטיקאים, הם לוקים גם בחוסר אמון מוחלט בנו, הקוראים. הקורא הממוצע, אליבא דרוב העיתונאים, הוא די מטומטם. הוא בין כה וכה קונה את העיתון רק כדי לקרוא את מדור הספורט. הדרך היחידה למשוך אותו להציץ גם בפרסומות שבמדור החדשות היא למרוח כמה כותרות ראשיות מזעזעות על העמוד הראשון: שחיתות, פשע, סקנדל. הכי טוב זה פיגוע, אבל אותו קשה יותר ליזום. דם בעמוד הראשי של מעריב הוא שווה ערך לבחורה חטובה ושופעת על השער של "בלייזר" – סיבה טובה לקהל היעד להסתכל בפנים.
העיתונים ויתרו מזמן על תפקידם ליידע ולהעצים את ציבור הקוראים. במקום להוביל דעת קהל, כיום הם נגררים אחריה. כששואלים את קברניטי התקשורת מדוע העיתונים וערוצי הטלוויזיה מלאים בכל כך הרבה צבע וכל כך מעט תוכן, התשובה היא תמיד: "זה מה שהקוראים רוצים". ההבחנה המתנשאת־משהו בין מה שמעניין לבין מה שחשוב הפכה כיום לדיכוטומיה מוחלטת, והעיתונים בוחרים באופן עקבי לעמוד בצד אחד של הדיכוטומיה הזאת. מה שמעניין כבר אינו דרך למשוך את הקוראים לקרוא את מה שחשוב. העיתון כולו הוא "מה שמעניין", ומה שחשוב נדחק החוצה לגמרי. התוכן והמהות נגוזו מדפי העיתונים, כנראה לבלי שוב.
הפתרון האמיתי
מרגלית ודנקנר הציעו לציבור, באופן כללי, לפנות לתקשורת כסוג של פתרון. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", ציטטו השניים את אימרתו המפורסמת של השופט ברנדייס, ולכן הפתרון לשחיתות הוא לרוץ לתקשורת בכל פעם שאנחנו מגלים שחיתות במקום כלשהו. הפתרון הוא להפגין בצורה כזו שהתקשורת לא תוכל להתעלם מאיתנו, למשוך תשומת לב, להראות.
יש מידה של עליבות משעשעת בהשקפת העולם של מרגלית ודנקנר. הם רואים מרכז ליכוד השופע מחפשי ג'ובים מושחתים, וכשבידיהם עשרות אלפי אנשים ישרים שמוכנים למלא את כל משאלותיהם, הם מבקשים להציב אותם מסביב לאותו מרכז, עם משרוקיות. הם רואים מפקד מפלגתי רווי זיופים במפלגת העבודה, והם רוצים להציב את מאות אלפי האזרחים שומרי החוק מחוץ לקלפיות.
כאשר אנשי שמאל מסוימים מצהירים על כוונתם לסרב לשרת בשטחים, תמיד ימצא מי שיגיד להם שדווקא אנשים מוסריים כמותם צריכים להיות שם, במחסומים ובסמטאות, כדי למנוע או לפחות לצמצם את ההתעמרות בתושבים פלסטינים חפים מפשע. אותו ההיגיון צריך לפעול – ביתר שאת – גם בהתמודדות עם בעיית השחיתות הפוליטית. כל אותם עשרות ומאות אלפי אנשים שכביכול סרים לפקודתם של מרגלית ודנקנר, היו צריכים ללכת כאיש אחד ולהתפקד למפלגות – איש־איש למפלגתו שלו – ולהביא מסר של פוליטיקה נקייה, חפה מאינטרסים, שעניינה הוא באמת בביצוע שינוי חיובי במערכת הפוליטית הישראלית; אנשים שהצבעתם במרכז או בפריימריז תונע על־ידי אידיאולוגיה ומחשבה על טובת הכלל, ולא על ידי אינטרסים וטובת עצמם.
כדי שהפוליטיקאים והפקידים הישרים יזקפו את ראשם כנגד השחיתות, הם צריכים לדעת שיהיה למעשיהם הד. הם צריכים לדעת שראשם לא ייערף מיד על ידי פעילים פוליטיים שמחפשים רווחים אישיים, אלא להפך – שהם יינשאו על כפיים על ידי ההמון שמבקש לקדם את ניקיון הכפיים ולטהר את המערכת הציבורית הישראלית, המון שיטביע תחתיו את האינטרסנטים, את מחפשי הג'ובים, את המושחתים.
התקשורת עצמה גם היא צריכה לתת מקום לאותם משרתי ציבור שאינם בוחרים בדרך הגימיקית. היא צריכה להחליט החלטה שטובת הציבור קודמת לטובת הרייטינג, שלעיתון יש תפקיד חינוכי, ושהציבור יידע להכיר תודה לעיתון שיספר לציבור את מה שהוא צריך לדעת, ולאו דווקא את מה שהוא חושב שהוא רוצה, אחרי שנים של הלעטתו בזבל פופוליסטי. היא צריכה לקדם פוליטיקאים שבוחרים בדרך הישר, גם אם הם אפורים ומשעממים. היא צריכה לספר לציבור מה קורה בכנסת, לא רק כשמישהו מרים את קולו או את ידו, אלא גם – ובעיקר! – כשהכנסת ממלאת את תפקידה כראוי. העיתונים צריכים לשתף את הציבור בדיונים בכנסת ובוועדות, ליידע את הציבור על הצעות חוק המונחות על שולחן הכנסת, גם אם הן לא סנסציוניות או קנטרניות. העיתונים צריכים להחליט ביחד שלא לתת במה מעבר למינימום הדיווחי למי שמנסה למשוך תשומת לב ריקה מתוכן.
אבל יותר מכך, תפקידה של התקשורת הוא להפסיק להיות צינית. חלה עליה חובה לחקור ולהתעמק ולחשוף שחיתויות ואינטרסים זרים בכנסת. אבל חובה עליה גם לתת את הקרדיט הראוי למי שעומד בחקירות הללו בכבוד. חובה עליה להניח, כהנחת עבודה, שהפוליטיקאים פועלים למען הכלל כל עוד אין הוכחות שההפך הוא הנכון. התקשורת צריכה לתקן את הנזק שהיא עצמה גרמה, כאשר הפכה את הטענה כי כל הפוליטיקאים מושחתים לאמת שגורה. היא צריכה להפסיק ממנהגה לטפח כל פוליטיקאי צעיר עד שהוא מגיע לעמדת כוח, ואז להפיל אותו לקרקע בכוח, או לשכוח ממנו לחלוטין. היא צריכה להמשיך לחזק את אותם פוליטיקאים שמגיעים לדרגות הביניים ונתקעים שם בגלל שהם לא מספיק סקסיים, לא מספיק פרובוקטיביים ויותר מדי פרלמנטריים ומהוגנים.
מה שבטוח הוא, שהתקשורת לא צריכה לעשות לפתוח בקמפיין כמו זה של מעריב, שהשורה התחתונה, העליונה והאמצעית שלו היא – "כולם מושחתים, ואין מה לעשות חוץ מלהתלונן". זוהי לא קריאת קרב, זוהי הודאה בתבוסה.
|
קישורים
סרטן השד של קיילי מינו - אחת הכותרות בעמוד הראשי של מעריב (יום ד')
הזברות שעוברות לסין - אחת הכותרות בעמוד הראשי של מעריב (יום ד')
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש