על הבקשה חתומים 38 עותרים, ואני ביניהם. כולנו אזרחי ישראל, המבקשים להכיר בקיומו של לאום ישראלי ולחייב את משרד הפנים לרשום בתעודותינו, כולל תעודות זהות וכל רישום רשמי אחר, את הלאום שלנו בתור "לאום ישראלי". העתירה הוגשה על ידי עורכת הדין יואלה הר־שפי מתל אביב.
אין אנו מבקשים, כמובן, לחייב רישום גורף כזה אצל כל הישראלים, אלא רק לאפשר זאת למי שרוצה בכך.
העתירה הוגשה לאחר שכאלפיים ישראלים הצהירו הצהרה בזו הלשון: "אני מצהיר/מצהירה שאני שייך/שייכת ללאום הישראלי".
38 מן המצהירים הגישו את העתירה. לאחר שיחויב משרד הפנים להיענות לעתירה, ולאחר שיחויב להוסיף את המילה "ישראלי" ל"רשימת הלאומים", המכילה כיום כ-135 שמות, יוכלו גם מצהירים אחרים לבקש שינוי זה ברישומיהם במשרד הפנים.
אלפיים ההצהרות "אני ישראלי" מוסיפות תמיכה חשובה לעתירה . שמות כל המצהירים הודפסו בחוברת מיוחדת. החוברת נכרכה והיא תוגש לבית המשפט בעת הדיון. מתוך אמונה כי הצהרות נוספות שייאספו עד לקיום הדיון בעתירה יועילו מאוד לחיזוקה, אנו מנסים לאסוף הצהרות דומות נוספות.
תמצית העתירה
העותרים, כמו ישראלים רבים אחרים, משתייכים על פי תרבותם, שפתם, מציאות חייהם ותחושותיהם, רגשותיהם, התנהגותם וכל הווייתם ללאום הישראלי. אנו מבקשים לממש את זכותנו הבסיסית להשתייך ללאום הישראלי, לא רק דה־פקטו אלא גם דה־יורה. בסקרים מדעיים - שהופנו ליהודים ישראלים בלבד - הגדירו עצמם בין 39% לבין 51% כישראלים בראש ובראשונה. גם בסקרים מדעיים שבדקו את עמדת התושבים הלא יהודיים בישראל כלפי זהותם הלאומית, הגדירו עצמם בין 32.8% לבין 63.2% מבין הנשאלים כישראלים.
אנו טוענים, כי הרישום הנוכחי בסעיף "לאום" במרשם האוכלוסין ובתעודות הזהות שלנו אינו משקף את המציאות. על פי הרישום, יש בין העותרים "יהודי", "ערבי", "דרוזי","גרוזיני", "רוסי", "בורמני" ויש אפילו "עברי" אחד. אף לא אחד מאיתנו אינו מוכר כ"ישראלי".
אנו טוענים, כי מאז 1970 (עת ביקש ג'ורג' טמרין להירשם כבן הלאום הישראלי) השתנתה המציאות שינוי יסודי. קיומו של לאום ישראלי, בשנת 55 לעצמאות ישראל, הוא מן המפורסמות שאינו צריך ראיה. וכן אנו טוענים כי הכחשת קיומו של לאום ישראלי וההתייחסות אליו ברמה ארגונית טכנית של "אזרחות", היא בבחינת סטירת לחי למגילת העצמאות.
זכותנו להיות רשומים כבני הלאום הישראלי הינה הזכות להגדרה עצמית והיא מחויבת גם מעקרון השוויון. הערך "ישראלי" מגלם קריטריונים השייכים לרוב הלאומים הכלולים ברשימת משרד הפנים (כגון "לאום הונג־קונגי", "לאום אשורי", "לאום שומרוני", "לאום ליכטנשייני", או "לאום סינגפורי") ואין מקום להפלות את הישראלים לרעה.
העתירה לא התייתרה עם קבלת ההחלטה המנהלית על הסרת סעיף הלאום מתעודת הזהות, או ליתר דיוק: השארת הסעיף ומילויו בכוכביות. אנו סבורים, ש"פתרון" טכני כנ"ל כדרך להסרת דיון עקרוני ודחוף מסדר היום - אינו ראוי. יתר על כן, בתעודת הזהות עצמה (כמו גם בתעודות האחרות של משרד הפנים, כגון תעודות לידה) יש רישומים המבחינים בבירור בין מי שהלאום הרשום שלו הוא "יהודי" ובין מי שהלאום הרשום שלו אינו יהודי; כגון רישום התאריך העברי רק למי שהלאום שלו הוא "יהודי".
רישום הלאום ממשיך להתנהל ברשימות פנימיות של משרד הפנים, ולכן יש ללבן את הסוגיה בבית־המשפט.
להגשת העתירה קדמו דיונים רבים עם משרד הפנים. בין השאר, ביקשתי בשנת 2001 לקבל את רשימת הלאומים שנעשה בהם שימוש בסעיף ה"לאום" של ישראלים שונים, ונתקלתי בסירוב תמוה. לכשנחשפה לבסוף הרשימה (לאחר שהעיתונאית גב' מזל מועלם מעיתון "הארץ" ביקשה וקיבלה אותה תוך 24 שעות), נמצאו בה מעל 130 פריטי לאום, ובהם גם "לא רשום", "עברי", "ערבי", "שומרוני", "אשורי", "שגוי הסבה", "בבירור", "טרם נרשם", "בבדיקה", "לא ידוע", "ללא לאום", "לא נקבע", ו"בלתי ידוע".
אנו תמהים, מדוע מקשיחים המשיבים בסירובם לעתירה זו, בעוד המלה "עברי" מופיעה בטבלה מבלי לעורר התנגדות. כידוע, במפקד האוכלוסין הראשון היו שהצהירו, כי לאומם הוא "עברי" וכך גם נרשם. משאבדה התעודה של אחי, יונתן רטוש ז"ל, נרשם בתעודה החדשה הערך "יהודי". רטוש עתר לבג"ץ והוכרה זכותו לחזור ולהיות רשום כ"עברי". נראה לנו, כי זכותם של רבבות, שהצהירו, כי הלאום שלהם הוא ישראלי – אינה נופלת מזכותם של העברים, שזכותם הוכרה.
ההבחנה הדקה מני דק בין "בלתי ידוע" ל"לא ידוע", או בין "בבדיקה", ל"לא נקבע" מעוררת סקרנות בלשנית, אולם מעלה סוגיה חשובה, וגם רלבנטית יותר לעתירתנו: מדוע על משרד הפנים לקבוע את לאומיותו של תושב שאינו ישראלי, מעבר לקביעה, כי אינו ישראלי?
מיהו הלאום ה"עברי"? האם בזכות שניים־שלושה עקשנים שעמדו על זכותם להרשם כך וקיבלו את ברכת ה־בג"צ נוצר לאום ואילו המציאות המוצקה של לאום ישראלי אינה מקימה לאום?
כמו־כן מעניין במיוחד הרישום "ערבי". מדינות ערב קובעות שתושביהן הם "ערבים" וכך מכונים יושבי מדינות אלה בשם "ערבים", אף על פי שמדינתם אינה נקראת "ערב" (אולי חוץ מערב הסעודית). אף על פי כן, אם בא לישראל ערבי אזרח מצרים (והוא אינו יהודי), במרשם האוכלוסין של ישראל יירשם אדם זה, המחזיק בדרכון מצרי, כ"מצרי" ולא "ערבי", הוא הדין במחזיק דרכון תימני: הוא נרשם כ"תימני" ולא כ"ערבי", וכן "עיראקי" או "מרוקאי". מכאן שהרישום "ערבי" בתוך ישראל, מכוון לא לרישום לאום, אלא לרישום קבוצת אוכלוסין פנימית בתוך ישראל. על־כן יש ברישום זה משום הטעיית הציבור. אין צריך לומר, שאם מגיש הבקשה לרישום הוא יהודי, רושמים אותו כיהודי, גם אם הוא מחזיק דרכון זר ואפילו אם הוא מסרב לקבל עליו אזרחות ישראלית; ולכן כל האמור לעיל על רישום הלאום לפי הדרכון - חל על שאינם יהודים בלבד. וכיוון שכך, הוא מהווה כשלעצמו הפליה פסולה.
אין זה אלא אבסורד, שמשרד הפנים אינו מכיר בלאום שהוא עצמו מייצגו כאחת מזרועותיו השלטוניות. אשר על כן אנו נדרשים לעתור לבית המשפט הישראלי (!) על מנת שהמובן מאליו יזכה להכרה רשמית.
בסיכום העתירה אנו מדגישים: מטרתנו אינה לערער כהוא זה על אופיים היהודי של היהודים אזרחי המדינה. להיפך: הכרה בלאום הישראלי תלכד את כל הציבורים הנבדלים של ישראל – יהודים אורתודוכסים, יהודים קונסרבטיבים, יהודים רפורמים, יהודים אתיופים, יהודים ללא דת, לא יהודים שהם ערבים, דרוזים, צ'רקסים, מוסלמים ונוצרים, וכן עולים חדשים שאינם מוכרים כיהודים והם רשומים היום כ"רוסים", "אוקראינים", "גרוזינים" - את כל אלה תקרב ההכרה ב"לאום - ישראלי" שכולנו, בפועל, שייכים אליו, ותהפוך את ישראל ליותר דמוקרטית, עם שתשאיר אותה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, כמובטח במגילת העצמאות.
|
קישורים
עדכון חדשות על העתירה (פורסם במקור ב"הארץ")
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש