 |
|
כולם מתעניינים באהבה - מנסים להבין את פשרה. מוויליאם שייקספיר ועד הביטלס, משכם בן חמור ועד ''קחי אותי שרון'', האהבה היא כוח מניע ומטרה. גם המדע מנסה להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה ויש באמתחתו תשובות שהן אולי רלבנטיות גם לפן ה''ספרותי'' שלה. תכופות אנחנו מבינים תופעה נפוצה מאוד מתוך בחינת גילוייה הקיצוניים, החריגים.
|
|
| מדע • טלי וישנה • יום ה', 18/9/2003, 23:54 |
|
| |
הביטוי "אהבה מטורפת" נשמע לרובנו בנאלי, אבל לעתים הוא מתממש באופן מפחיד. במאמר הזה אציג את גבולות האהבה כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות ובפסיכולוגיה, ואסקור בקצרה את היבטיה הנוירולוגיים שיתכן והם מסבירים את הטירוף בו מתגלמת לעתים האהבה.
בשם האהבה / טלי וישנה
צעירים ופתיים, בבית
עם גג דולף וצינורות אכולים,
בחנו את גבולות האהבה.
כשאזדקן, שאלתי,
גם אז תאהב?
ואם ייכרתו רגלי?
אם אתעוור?
פני יצטלקו וישתנו ללא הכר?
אהפוך נרגנת ומרירה?
ואתה חזרת ואישרת,
בשם האהבה.
ועכשיו, עומדת לפניך
ללא עור,
בשר חשוף פגיע,
אני נזכרת ששכחתי לשאול.
נזכרתי בשיר הזה, העוסק בגבולות האהבה, כאשר קראתי את הספר אהבה עיקשת. הספר, מאת איאן מקיואן (עם עובד, תרגום: עתליה זילבר, 1999), נפתח בתמונה פסטורלית ושלווה. זוג אנגלי אוהב נפגש בהית'רו לאחר כמה שבועות של פרידה לצורך עבודה (קלריסה נסעה לארה"ב לצורך מחקר על שירת קיטס, וג'ו נותר באנגליה). משדה התעופה הם יוצאים לפיקניק, ובדיוק כאשר קלריסה מגישה לג'ו את בקבוק היין נשמעת זעקה נוראה. ג'ו, וקלריסה אחריו, רצים למוקד הרעש ומגלים כדור פורח, ילד בתוכו, והקברניט נאבק עם חבליו ללא הצלחה. לא רק ג'ו וקלריסה רצים לעבר הכדור, אלא גם ארבעה אנשים נוספים, ג'ון לוגאן - רופא, נשוי ואב לשניים, שני פועלי חווה, ומובטל בשם ג'ד פארי. הרוח העזה מושכת את הכדור לכיוון המדרון, כאשר באופק קווי מתח גבוה היכולים לחרוץ את גורל הילד. אחד אחד שומטים האוחזים בחבל את אחיזתם, מלבד לוגאן, הצונח אל מותו כאשר אינו יכול עוד לאחוז בחבל.
ג'ו יורד לעמק שבו צנח לוגאן, ואחריו ג'ד פארי. ג'ד מציע לג'ו להתפלל על יד הגופה, ואילו ג'ו, עיתונאי מדע מצליח, מסרב להצעה. מכאן מפתח ג'ד אהבה אובססיבית כלפי ג'ו, משהו שבין אהבה ארוטית לאהבה דתית (ניסיון להחזיר את ג'ו הכופר, המדען הרציונליסט, לאל). בראשית האהבה העיקשת הזו ג'ד מתקשר לג'ו, עוקב אחריו, שולח לו באובססיביות מכתבים, וקורא כל תגובה של ג'ו: נימוסית, שלילית או מתעלמת, כעידוד וכאישור לאהבתם. עוצמת הרגש של ג'ד והתנהגותו הפתולוגית מעמידים במבחן את מערכת היחסים האוהבת שבין ג'ו לקלריסה וכמעט דוחפים את ג'ו עצמו לטירוף.
אהבתו של ג'ד לג'ו היא ביטוי ייחודי של סינדרום פסיכולוגי מתועד - סינדרום דה קלרמבו. סינדרום זה, המכונה גם ארוטומניה, הוא הפרעה נדירה שבה החולה מאמין שמישהו אחר מאוהב בו. השם סינדרום דה קלרמבו נגזר משם הפסיכיאטר הצרפתי שפרסם סקירה על הסינדרום (Les Psychoses Passionelles) בשנת 1942. רוב החולות הן נשים, ורובן בודדות. מושא האהבה, זה שלכאורה מאוהב בחולה, הוא בדרך כלל ממעמד חברתי גבוה יותר, או אדם בלתי מושג (כמו כוכב קולנוע). החולה מאמין שה"אוהב" הוא זה שהתחיל את מערכת היחסים, שה"אוהב" אוהב אותו, כלומר את החולה, יותר משאוהב, הוא עצמו, את מושא האהבה, ושה"אוהב" לא יכול לחיות חיים מאושרים בלעדיו. החולה הארוטומן גאה מאוד במאזן הזה. גם אם יכחיש מושא ה'אהבה' את אהבתו חזור והכחש לא יצליח לשנות את עוצמת הרגשות של החולה. החולה מאמין שמושא האהבה מסתיר את אהבתו בגלל הקושי להגיע אל האהוב, בשל סיבות משפחתיות־חברתיות, ועוד. התקשורת בין ה"אוהבים" בדרך כלל חד־צדדית, אבל הארוטומן מאמין שמושא אהבתו מתקשר אתו באמצעות קודים סודיים שרק הם יודעים את משמעותם, כדוגמת: יציבת גוף, ארגון החפצים בבית (פתיחה וסגירה של וילונות למשל), או מעשים תמימים אחרים. לא פעם נדרשת המשטרה להתערב כאשר החולה פולש שוב ושוב לחיי "אוהבו". גם אז, רואה החולה בהתערבות סימן לחיבה דווקא. החולה נוטה לעשות "אובייקטיזציה" של מושא האהבה - הוא מתייחס אליו כאל חפץ שחייב להיות בחזקתו. הוא אינו מסוגל לראות במושא האהבה ייצור אנוש עצמאי בעל רצונות משל עצמו.
החולה הארוטומני מתחיל בדרך כלל בגילויי חיבה עדינים ופשוטים, שהולכים ומקצינים, ולבסוף הופכים לגילויים של כעס, איבה, תסכול ואלימות. החולה מתעלם לחלוטין מחוסר העניין של מושא האהבה במערכת היחסים. כל תגובה מצד מושא האהבה מתפרשת מיד כאות, אישור וסימן לאהבה. בסופו של דבר מגיע החולה הארוטומני למצב פסיכוטי, שבו הוא מנותק לחלוטין מהמציאות.
דה קלרמבו תיאר צרפתייה בת 53 שלקתה בסינדרום והאמינה שהמלך ג'ורג' החמישי מאוהב בה. היא רדפה אחריו משנת 1918, וביקרה שוב ושוב באנגליה. היא פירשה תזוזה אקראית של אחד הוילונות בארמון בקינגהאם כאות מהמלך. גם קשיים במציאת אכסניה בלונדון ואובדן תיקיה היו ללא ספק אותות מהמלך. מקרה מאוחר ומפורסם יותר הוא של ג'ון הינקלי, שניסה להתנקש בחיי רונאלד רייגן. הינקלי האמין שאם יצליח לחסל את הנשיא רייגן, תצהיר השחקנית ג'ודי פוסטר בפומבי על אהבתה אליו.
ארוטומניה היא אהבה פתולוגית, שבה האוהב נכשל בקריאה נכונה של המפה הרגשית. אבל מה הגבול? עד איזו נקודה אהבה היא אהבה נורמטיבית וממתי היא נהיית אהבה פתולוגית? ריימונד קארבר ניסה לעסוק בשאלת האהבה הנורמטיבית.
אחד הסיפורים המפורסמים והמרתקים ביותר של קארבר הוא על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה (תורגם לעברית ופורסם בקובץ בשם זה, עם עובד, תרגום משה רון, 1974). בסיפור יושבים שני זוגות סביב שולחן ומדברים על אהבה.
"טרי אמרה שהגבר שאתו חייתה לפני חייה עם מל אהב אותה כל כך עד שניסה להרוג אותה. אחר כך טרי אמרה, "הוא הכה אותי לילה אחד. הוא גרר אותי מצד לצד של הסלון בקרסוליים. כל הזמן הוא אמר, 'אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, בת זנונים.' הוא המשיך לגרור אותי מצד אחד לצד השני של הסלון. הראש שלי נתקל ברהיטים כל הזמן. " טרי הביטה מסביב לשולחן. 'מה עושים עם אהבה כזאת?' "
קארבר מציג אופציות שונות של אהבה, כשהמרגשת ביניהן היא אהבתם של זוג זקנים שנפגעו קשה בתאונת דרכים. שני הזקנים שוכבים זמן רב "גבסים ותחבושות מכף רגל ועד ראש, שניהם. אתם יודעים, ראיתם את זה בסרטים. בדיוק ככה הם נראו, בדיוק כמו בסרטים. חורים קטנים לעיניים, וחורים קטנים לאף ולפה. והיא היתה צריכה לשכב ברגליים תלויות, נוסף לכל זה. נו, הבעל היה מדוכא מאוד במשך המון זמן. אפילו אחרי שנודע לו שאשתו הולכת להחזיק מעמד, עדיין הוא היה מדוכא מאוד. אבל לא בגלל התאונה. זאת אומרת, התאונה היתה עניין אחד, אבל היא לא היתה כל העניין. הייתי מתקרב לחור הפה שלו, אתם יודעים, והוא היה אומר, לא, זה לא בדיוק בגלל התאונה, אלא שהוא לא יכול לראות אותה דרך חורי העיניים שלו. הוא אמר שזה מה שגרם לו להרגיש כל כך רע. אתם מתארים לעצמכם? אני אומר לכם, הלב של האיש הזה היה שבור כי הוא לא היה יכול לסובב את הראש הדפוק שלו ולראות את אשתו הדפוקה."
אז מהי אהבה?
התחושה היסודית של משיכה קשורה בנגזרת של נוראפינפרין (בי־פנילאתילאמין נוראפינפרין, בפ"נ), המפעילה מנגנונים ביוכימיים סטנדרטיים. לא ברור מהם החלבונים שעוברים עירור בתום המסלול. ליתיום למשל מעכב את בפ"נ, ואכן חולים שנוטלים ליתיום מדווחים על משיכה נמוכה יותר.
מרכיב אחד של אהבה שמוסבר היום כמעט במלואו הוא כאב הלב הכרוך בסיום מערכת יחסים רומנטית, שמזכיר מאוד כאבי גמילה. אפשר להשוות את הכאב הזה לגמילה מקוקאין. נוירוטרנסמיטורים מעבירים את אותות העצבים בין עצב אחד למשנהו, באזורי החיבור (הסינפסות). קוקאין מונע את סילוקם של הנוירוטרנסמיטורים מן הסינפסה, ובכך הוא גורם לעוררות ממושכת של העצב. כדי לפצות על הגירוי הממושך, יפחיתו העצבים שמקבלים את הגירוי את כמות הרצפטורים. כאשר פוסקת אספקת הקוקאין, יחסרו עדיין לתאים רצפטורים ולכן לא יוכלו לקבל סיגנלים בגירוי רגיל. הגוף יזעק לעוד קוקאין כדי לחוש את הגירוי שהוא רגיל לו. התגובות של זוגות אוהבים הנפרדים בשדה תעופה מזכירות תגובות של חיות מעבדה לאחר תקופה של מניעת החומר הממכר.
אהבה היא סוג של התמכרות לבפ"נ. התגובות לפגישה המחודשת שנצפות בשדה תעופה הן ניסיון לספק את ההתמכרות הנוירולוגית לחומר. אנשים אחדים נוטים להתחיל מערכות יחסים זו אחר זו. אפשר לומר שהם עושים זאת כדי לשמור על אספקה גבוהה מספיק של בפ"נ. התאהבות רגישה יותר לשינויים בבפ"נ מאשר מצבים יציבים של ריכוזים גבוהים או נמוכים. המכורים ינסו להשיג עוד ועוד פגישות רומנטיות כדי לספק את הצורך בחומר. ליתיום יעיל בשבירה של המעגלים הללו וגמילה מההתמכרות.
מחקרים על מונוגמיה בקרב יונקים התמקדו באנדורפינים וזופרסין ואוקסיטוצין. אנדורפינים הם נוירומודולטורים שמשפיעים על מידת הפעילות (קצב הירייה) של העצבים. לאוקסיטוצין תפקידים שונים בגוף ביניהם שליטה על התכווצות הרחם, הרפיית צוואר הרחם וזקפת הגבר. לאוקסיטוצין יש גם תפקיד במסלולים של כאב. וזופרסין ידוע כמשפיע על הזיכרון. את המחקר עשו על שני מינים קרובים מאוד של עכברים - סוג אחד מונוגמי לחלוטין, עד כדי שמירה על נאמנות גם אחרי מות בן הזוג. הסוג השני אינו מונוגמי כלל. אצל הנקבות מן הזן הנאמן נצפתה עליה ניכרת ב- mRNA של אוקסיטוצין לאחר ההזדווגות הראשונה, עלייה שמשמעותה ייצור יתר של החומר בתאיהן (mRNA מוביל את הוראת הייצור מגרעין התא אל תוך התא עצמו). בזן הבלתי נאמן לא נרשמה עליה כזו. כאשר הזריקו לנקבות נוגדנים לאוקסיטוצין לפני ההזדווגות, הן לא פיתחו שום מחויבות או קשר, וכאשר הזריקו להן אוקסיטוצין הן פיתחו קשר גם כאשר לא הייתה כל הזדווגות. ניסויים דומים נערכו על העכברים הזכרים תוך שימוש בוזופרסין והנוגדנים שלו, והתקבלו אותן תוצאות. אבל, כאשר נערכו אותם ניסויים בעכברים מן הזן הלא נאמן, לא חל שום שינוי בנאמנות תחת הזרקות. נראה ש"אהבה" אצל יונקים מונוגאמיים בהרבה מבני אדם, מושפעת משחרור של חלבון יחיד.
בניתוח גנטי נמצא שלשני סוגי העכברים יש רצפטורים זהים לאוקסיטוצין ולוזופרסין, מה שהוביל את החוקרים להשערה שההבדלים בין הזנים נובע ממיקומם של הרצפטורים. ואכן נמצא הבדל במיקום במוח של הרצפטורים לאוקסיטוצין בין שני זני העכברים.
ממצאים אלה (ואחרים) אינם מתחשבים במורכבותה של הנפש האנושית. הבנה ביוכימית של תהליך האהבה היא אולי יתרון רפואי בטיפול באספקטים השליליים של האהבה, כמו אובססיה, גמילה ודיכאון. עדיין, אנשים רבים חשים שמדובר ב"משחק באש", ושהגילויים הביוכימיים שוללים מהאהבה את קסמה התמים.
אם נחזור לסיפורו של קארבר, מל, אחד היושבים סביב השולחן, מנסה להציג את המורכבות הזו של האהבה:
"נדמה לי שאנחנו רק מתחילים באהבה. אנחנו אומרים שאנחנו אוהבים אחד את השני וזה נכון, אין לי ספק בכך. אני אוהב את טרי וטרי אוהבת אותי, וגם אתם שניכם אוהבים זה את זה. אתם יודעים על איזו אהבה אני מדבר עכשיו. אהבה גופנית, הדחף הזה שדוחף אותך לעבר מישהו מסוים, וגם אהבה לישות של האדם השני, המהות שלו או שלה, כביכול. אהבת בשרים, וגם טוב, נקרא לזה אהבה של רגש, הדאגה היומיומית לשלומו של האדם השני. אבל לפעמים קשה לי להסביר את העובדה שבוודאי אהבתי גם את אשתי הראשונה. אבל אהבתי אותה, אני יודע שכן. ... היה זמן שחשבתי שאני אוהב את אשתי הראשונה יותר מאשר את החיים עצמם. אבל עכשיו אני מתעב אותה. ממש כך. איך אתם מסבירים את זה? מה קרה לאהבה ההיא?" '
גם הספר "אהבה עיקשת" בוחן את גבולות האהבה. במונולוגים מרתקים מנסה המספר, ג'ו, להבין מה הופך את האהבה של ג'ד לפתולוגית מול אהבתו שלו לקלריסה, מול אהבתה של קלריסה אליו, מול מערכות יחסים אחרות שנגלות בספר. אז על מה באמת אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה?
|
קישורים
אהבה עיקשת - לרכישת הספר ב"מיתוס"
מה זאת אהבה? - מאמרו של שמעון גלבץ באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש