 |
|
לא רחוק מכאן, איפה ש''כאן'' לא יהיה, יושב עם אחר, עם תרבות אחרת. על הדברים שמניעים את התרבות הזו ניתן ללמוד מתוך כתבי האינטלקטואלים ואנשי-הספר שלהם. בשל כך, אולי, מצער כל-כך לראות שגם שם לא נמצאת התקווה.
|
|
| חברה וכלכלה • אלי אשד • יום ו', 19/7/2002, 23:59 |
|
| |
אין ארץ לשני גופים בגוף אחד, ואין גולה לגולה
בחדרים הקטנים האלה, והיציאה היא הכניסה
לריק אנו מזמרים בין גיהנומים,
הבה נפרד... שתתבהר הדרך
(מתוך "החורף הארוך של ריתה", מאת מחמוד דרוויש)
אצל הצד השני, אצל הערבים הפלסטינים, נוצר כעת סוג חדש של תרבות, כמו זו שהייתה אצלנו בעבר: תרבות לאומית. אלא שלתרבות זו יש סוג מסוים של תשתית ערכית, תשתית דתית מוסלמית, שהיא כעת כה חזקה עד שהיא מסוגלת לגרור רבים להתאבד ולמות למענה. זוהי תשתית ערכית מסוג שמעולם לא היה דומיננטי בתרבות שלנו (אם כי היא הופיעה בכמה מקרים בודדים ולא מייצגים).
לתרבות הפלסטינית יש כיום כמה נציגים אינטלקטואלים בולטים, ובראשם המשורר מחמוד דרוויש - מהמשוררים הערביים הבולטים ביותר כיום (ויש האומרים הבולט ביותר). דרוויש נחשב למשורר הלאומי הפלסטיני, במקביל למה שהיה ביאליק בזמנו לתרבות העברית, ואצל הפלסטינים, זאת כדאי לדעת, השירה תופסת מקום חשוב בהרבה ממה שיש לה בתרבות הישראלית המודרנית. השירה מייצגת ומבטאת, ולפעמים גם יוצרת, את השאיפות הלאומיות השונות. נציג חשוב אחר הוא החוקר המפורסם אדוארד סעיד, שהתפרסם בשל התקפותיו על המזרחנים המערביים, שלטענתו אינם מסוגלים לשפוט כהלכה תרבויות אחרות - ובראשן את התרבות המזרחית המוסלמית. סעיד האשים את המזרחנים לאורך השנים (ויותר מכל את המזרחן היהודי הדגול ברנרד לואיס) באי־הבנת האחר המוסלמי ובשיפוטו מתוך דעות קדומות, וטען כי למעשה היו כלי שרת של המטרות הפוליטיות של המערב הקולוניאליסטי והאימפריאליסטי.
לטענתו של סעיד יצרו המזרחנים לאורך השנים תיאור מזויף של התרבות הערבית והמוסלמית, שהציג את המזרח כמקום קופא על שמריו ומפגר ששליטיו נוטים לרודנות, כמקום שאנשיו הם "ילדים מפגרים הנוטים לחושניות ולחוסר דיוק במערכת הזמנים שלהם", בניגוד למערב המתקדם והאינטלקטואלי שראה עצמו כמי שראוי לשפוט את המזרח הנחות. תורת ה"אוריינטליזם" של סעיד עוררה ויכוחים סוערים בעולם האקדמי, ובמידה רבה הפכה ל"בון טון" המוביל בחוגים ה"נחשבים". הוא יצר דור שלם של אינטלקטואלים הרואים במערב מקור כל רע ומלאי רגשי אשמה כלפי המזרח. מאידך גיסא שימשה תורתו כמחסה והצדקה לאנשי האיסלאם הפנדמנטליסטי (שלסעיד מעולם לא היה האומץ לבקר אותם ברצינות), שתקפו בעזרתה את המערב וטענו כי אין לו כל זכות לנסות לשפוט אותם על פי ערכיו.
אפשר שלא להסכים עם דרוויש ועם סעיד, אך אין ספק שאלו הם אנשי תרבות דגולים, וכל אומה הייתה מתגאה בשניים שכאלה. ניתן בהחלט לראותם כמייצגים הבולטים ביותר של התרבות הפלסטינאית. מצער, אם כך, לראות ששניהם מלאים בעוינות קיצונית לישראל, עוינות שניסו להסתירה במשך תקופת הסכמי אוסלו - אך גם אז לא יותר מדי. הם יכחישו כל נסיון לקשרם עם אנטישמיות, ובוודאי אין בהם את האנטישמיות הרצחנית של אנשי החמאס או של ארגון אל־קעידה. הם אינם מעוניינים בהשמדת היהודים - רק בהחזרתם ל"מקומם הטבעי". את העוינות הזו הם עוטפים בכל מיני ביטויים אינטלקטואליים יפים לאוזני אנשי השמאל הישראלי (שגם אותם, זה די ברור, הם מתעבים - אולי אפילו יותר מאשר את אנשי הימין הישראלי). אך לעיתים היא מתפרצת החוצה.
סעיד, שמדבר גבוהה גבוהה בספרו "אורינטליזם" על התנגדותו לכל הגדרה לאומית קבועה, שהיה כה נערץ בידי אנשי שמאל ישראליים שונים בגלל ה"אוניברסליות ההומניסטית" שלו, ושנראה כמייצג ראשון במעלה של הפוסטמודרניזם (כשזה עוד היה אופנתי), הוא לאמיתו של דבר לאומן פלסטינאי קשוח. הוא אינו מוכן להעניק שום הגדרה לאומית ליהודים, ולא משנה באיזה ניסוחים יפים ינסח זאת. הוא הגדיר את היום שבו לחצו רבין ועראפת ידיים במדשאת הבית הלבן כ"יום אבל לכל הפלסטינים". כאשר נבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל, קיבל זאת סעיד בתרועת שמחה: "טוב נתניהו גס וברוטאלי מפרס מעמיד פנים אך גם גס וברוטאלי". "בעתיד הקרוב", כתב סעיד, "יהיו ימים אפלים ומבלבלים לערבים וליהודים" - בכך הוא צדק - "אבל בטווח הרחוק יבוא שלום הדדי". מדבריו אפשר להבין שהשלום הזה יהיה רק כאשר היהודים יחזרו להיות מיעוט נכנע תחת שלטון מוסלמי. לדעתו, הטוב ביותר יהיה אם היהודים ישובו להיות מיעוט לאומי כפי שהיו באימפריה העותמאנית, אם כי הוא ציין ברוב חסדו שהמחשבה על מה שיקרה ליהודים אם יאבדו את מדינתם מטרידה אותו. אחרי הכל סעיד הוא אינטלקטואל בסגנון המערבי, לא הוא האיש שירקוד משמחה כשישמע על הפעולות האלימות של החמאס. לכל היותר יהיה מוכן לזרוק אבנים על חיילים מגבול לבנון, ואחר כך להסביר זאת כפעולה סמלית. אבל מסופקני אם יגנה בפירוש את פעולות החמאס והמתאבדים.
בסופו של דבר סעיד הוא אינטלקטואל מערבי, שאינו מייצג באמת את התרבות הפלסטינית. המייצגים האותנטיים של התרבות הפלסטינית הם, כאמור, המשוררים והסופרים, ובראשם מחמוד דרוויש. הנ"ל אמר פעם ש"כל פלסטיני חושב שאני מייצג אותו. איני יכול להתנגד לכך, ואם מתכוונים לאמר שמשורר לאומי הוא מי שמבטא את רוח העם, אני מקבל זאת". לכאורה, דברי התפארות: מי בציבור הישראלי היום לוקח ברצינות (או בכלל קורא) שירה? אבל לגבי הפלסטינים הדבר כנראה נכון, ומהשירה הפלסטינית ניתן ללמוד הרבה מאוד על הלך רוחו של הלאום.
עד כמה שאני יכול לשפוט מקריאתי (המוגבלת, יש להודות, והמתבססת בעיקר על תרגומים לעברית ולאנגלית) בכתבי הסופרים והמשוררים הבולטים של התרבות הפלסטינית, תרבות זו מבוססת בעיקר על יאוש ושינאה תהומית. מדובר על התקופה שלפני האינתיפאדה הנוכחית, ומאז התכנים רק הקצינו. אין בה, בתרבות הפלסטינית, הערכים החיוביים של רצון להביא לשינוי ולשיפור העולם - ערכים שהיו בעבר בתרבות הישראלית הציונית אפילו בתקופות של יאוש גמור (כגון בתקופת הפוגרומים ברוסיה ואפילו בתקופת השואה). הרצון הבולט ביותר ביצירותיהם הוא הרצון לנקמה.
די אם נזכיר את הקטע המפורסם משירו של דרוויש הקורא לכל היהודים לעזוב ולקחת עימם גם את זכרונותיהם, שיר שהפך ל"המנון" האינתיפאדה הראשונה:
"הוי ההולכים בין מילים פורחות
עמסו שמותיכם על שכם והסתלקו
שלפו שעותיכם מזמננו והסתלקו
וגנבו לכם תמונות נוף כרצונכם למען תדעו
כי לא תדעו לעולם
איך תבן אבן מאדמתנו את רקיע השמיים
...קחו איפה את כל העבר אם תרצו אל שוק הבלואים
ואת שלד העצמות השיבו לעוף החול, אם תרצו בכך
בצלחת חרס...
("עוברים... ובטלים", תרגום: אהרון אמיר)
שירה היא אפקטיבית יותר בבטאה רגשות שליליים מאשר חיוביים; ובכל זאת בכל היצירות שקראתי, ושכנראה אמורות לייצג את מיטב הספרות הפלסטינית (שכן אלה הן שתורגמו), יש אותם רגשות שליליים של עוינות, יאוש ושינאה. רגשות חיוביים יותר קשה למצוא בהם, ואולי אין להאשים אותם - אבל הדבר בהחלט מעורר אי שקט.
דרוויש למשל אינו אוהב כלל וכלל את השמאל הישראלי הפרו־פלסטיני. הוא אמר במפורש כי לא אהב את הפגנות השמאל בתל־אביב, שלדבריו גנבו מהפלסטינאים את תפקיד הקורבן. לדעתו "הם זעקו במקומנו והתייפחו במקומנו".
נראה כי דרוויש מעדיף את הישראלים כגוף מונוליטי העויין לחלוטין את הפלסטינים. כאשר הציע שר החינוך לשעבר, יוסי שריד, להכניס את דרוויש לתוכנית הלימודים בישראל על מנת להחדיר יתר הבנה וידיעה ביחסי ישראלים ופלסטינאים, דומה היה שהמשורר הלאומי הפלסטיני נפגע גם מכך. מדבריו בנושא לאחר שבוטל העניין ניתן היה לשמוע אנחת רווחה כמעט.
ואם ארזים כמו דרוויש וסעיד מדברים בצורה כזאת גם על ניסיונות כנים להושטת יד לעברם, מה יגידו אזובי הקיר של התרבות הפלסטינית?
ייתכן מאוד שתרבות לאומית שמבוססת בראש ובראשונה על שנאת האחר יכולה ליצור לאום חזק ונחוש שאנשיו מוכנים לעשות הכל, אבל הכל, כדי להשיג לעצמם עצמאות - ובכלל זה הרג סיטונאי של נשים וילדים. אך לטווח הארוך זהו, לדעתי, תהליך הרסני גם עבור הפלסטינים עצמם. הם אולי ישיגו לבסוף עצמאות, אולם במחיר איבוד נשמתם, וכל מה שהיה חיובי בתרבותם. אולם כעת נראה זה כמחיר שהם מוכנים לשלם בשמחה. התמורה הגיהנומית תופיע מאוחר יותר, ומסופקני אם תהיה דבר שהאינטלקטואלים הנכבדים סעיד ודרוויש ישמחו לראות. אני בספק רב אם בתרבות כזאת יוכלו אינטלקטואלים כמו סעיד ודרוויש לפרוח.
|
קישורים
בראשית הייתה פלסטין - מאמר קודם של אלי אשד על התפיסות התרבותיות והמיתיות של הפלסטינים
דעותיו של אדוארד סעיד - סקירה על ספרו "סופו של תהליך השלום"
גדי טאוב על סעיד - מתוך אתר Ynet
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש